משה אוחיון. מתוך הקובץ "חול ולימונים", הוצאת עם עובד
"אני", כותב משה אוחיון בשורה הפותחת, "בן לשני ילדים ממפעל הטקסטיל", וכך בבת אחת הוא מכחיל לנו את הצווארון. להורים שלו הוא קורא "ילדים", ואת עצמו הוא מתאר כמי שיצא מבין המכונות "צבוע כצבע החול" כדי "לשיר את השירים".
התמונה מעט צ'פלינית; גלגלי השיניים של המכונות מ"זמנים מודרניים" מרוחים כאן בגריז מדברי, וצבע החול מצהיב את המכחול שבו מצייר אוחיון את אזור הדמדומים שבין מציאות ה"מפעל" לדמיון "הבדים השלוחים אל הים"; שבין ה"שורשים בחדרי מדרגות" לבין "הלחם". במלים אחרות: זהו פינג-פונג בין המצב המאוד פרולטרי לבין הרצון לתפור למצב הזה כנפיים ולהעיף אותו למקום חלומי יותר.
מפעל הטקסטיל מתפתל בסליליו, בתקרתו המסורגת, בטרטור המכונות. מעבר לגדר עצי ברוש, רכסי הרים וניסיונותיה של האם "לתאר פשרו של עולם". הדובר בפינג-פונג הזה חובט גם ב"כריך הבשר" וגם ברצון להפוך הכל לשיר. הוא קורא לשיר הזה "ארגז ירקות" ומציב אותו בראש הספר, ובכך מסגיר את האפשרות לקרוא אותו גם כארס-פואטי.
בתוך הארגז הזה מסתתרים הירקות שאין להם בשיר שמות מפורשים, וגם הסכין שתקצוץ מהירקות האלה סלט, ובסלט כמו בסלט, אחרי החתכים בא שמן הזית לתבל את הפצעים. משה אוחיון עשה מזה שיר חזק, מעין מנה ראשונה המפתה מאוד לטעום את כל הארוחה השירית שהוא עורך בהמשך על שולחן הספר. לשיר השני, אגב, הוא קרא "לטעום מן התנור".
