פסנתר בחורף, מאת אילת שמיר, הוצאת עם עובד, 2007, 315 עמודים
לאילת שמיר יש זמן. המון זמן. הכשרון הספרותי שלה מתפרץ, אבל לאט. בסבלנות כמעט סמך-יזהרית (שאין לבלבלה עם סגנון סמך-יזהרי) היא רוקמת דרמה אטית וטעונה הנפרקת רק לקראת סופו של הספר: הסוד של לילי, הפסקת החשמל, ההתפרצות.
"פסנתר בחורף" - אם הבנתי נכון מדובר בפסנתר בחורף, מה שטוען את שמו של הספר במשמעות סמלית נוספת - הוא ספר קאמרי מאוד. ראשית, בשל האינטימיות המרחבית הנכפית על הדמויות המתכנסות בפיאנו בר, שבינו לבין העולם שבחוץ מפריד "גוש הדלת השחור"; אבל אותה קאמריות באה לידי ביטוי לא רק בתיחום המרחבי הזה, אלא גם בעובדה שבספר הזה אין גיבור מרכזי; כולם כאן נגנים חיוניים ביצירה הזאת שהיא רקוויאם לאהבה, לאמונה באדם, לחיים עצמם. כל הגיבורים נעים הלוך ושוב מן האנונימיות - "הפסנתרן", "המוזג", "עוזר הטבח", "האשה" - אל האישיות שיש לה שם.
הנה כמה מהם: ג'ו אוחנה, בעל המקום, רצה להיות גדול מהחיים, והנה הוא, בן ארבעים ושש, גרוש פעמיים, מתפרנס מפיאנו בר עלוב במושבה נידחת. ובכל זאת, אוחנה הוא אולי הדמות הממומשת ביותר בסיפור הזה: אחרי הכל הוא האיש שהצליח להגשים חלום ולהקים "מקום עם קולטורה שאנשים יוכלו לשבת בערב בנחת ולשתות", עם פסנתרן ופסנתר - ממש כמו שראה באירלנד. או כמעט כמו שראה באירלנד. ואולי המימוש הזה, חלקי ככל שיהיה, הוא שמעניק לו את הכוח לנקוט עמדה, לשאוף לטוב, לחתור כנגד הגורל.
והנה הפסנתרן, גדי לוין, שגם לו היו פעם חלומות גדולים יותר מנגינה בפיאנו בר נידח, אבל "אצבעותיו העדינות של הילד המנומס ההוא התעבו והקשיחו. וגם לבו", וכיום הוא אינו אלא "פסנתרן מת בן שלושים ושש" שידידו הטוב ביותר, ואולי היחיד, הוא חתולו. הצלע השלישית בפיאנו בר של ג'ו הוא פאדיל, עובד המטבח הנתון - למזלו היחסי, יש לומר - לחסדיו של אוחנה. שמיר מיטיבה לתאר, דרך דמותו של פאדיל, את פירושה של נוכחות-נפקדות: "איש אינו יכול להעלות בדעתו כמה מעייף לנוע בין הצללים; להציץ פעם אחר פעם מן החרך בדלת המטבח, בלי להיראות; להקשיב לכל מלה שנאמרת בעבר האחר של הדלת בלי להתגלות... להושיט אצבע אכולת-אקונומיקה אל הטרנזיסטור הקטן ולסובב את החוגה קדימה ואחורה עד שיקלוט איזו תחנה פיראטית... להעדיף את צד הצל, אילו רק היה שם צל. להיצמד אליו כאילו הוא כבר חלק מגופו".
לילה אחד, מעט לפני חצות, נכנסת לפיאנו בר חבורה זרה ומוזרה: צוות המשרד של "שפירא את הירש בע"מ". הבוס השנוא, שלמה שפירא, החליט להוציא את עובדיו המתוסכלים ל"גיבושון" מחוץ לעיר: בילוי שמטרתו "ניתוח להקטנת האגו", ואולי בעצם מחווה אחרונה לקראת פיטורים. החבר'ה של שפירא סיימו זה עתה ארוחה יוקרתית במסעדת ציידים, ומשם תעו עד למקום הנידח הזה במושבה הנידחת הזאת - כרכור, ככל הנראה - והאקשן מתחיל. כי דווקא כאן, אצל ג'ו, עומדים האורחים "להרשות לעצמם משהו שלא הרשו לעצמם בשום מקום אחר... משהו שבכניסה הזאת של ארבעת הגברים שנפלטו מהרכב הגדול, עם הבעה של שובע מבחיל, נראה מזמין צרות".
חלוקת התפקידים הבנאלית בספרה של שמיר - פאדיל/היהודים, לילי/הגברים, העירונים/אנשי המושבה - משטחת במידת מה את התודעה החברתית העזה שבה ספוג "פסנתר בחורף", אבל בה בעת היא משרתת את הקו הדטרמיניסטי-דרוויניסטי של הסיפור: מי שחזק מנצח ומי שנדפק פעם אחת, כפי שאמר פעם מאיר אריאל, כבר לא יכול להיגמל מזה. הקו הזה, שמלווה את הסיפור אל סופו, נרמז כבר בסצינה החזקה ביותר בספר, סצינת האסיר הכושי בדרום אפריקה. סצינה שהיא - והאסוציאציה ליזהר היא בלתי נמנעת - גילום מופתי של הרוע האנושי ושל ידידתו הטובה מכל: העמידה מן הצד. אחר כך תהדהד הסצינה ההיא - הסכין, המים המרופשים, ההשפלה והעלבון האתני - גם בפיאנו בר שלנו. כי היררכיה היא אולי עניין של גיאוגרפיה, אבל אין מקום שאין בו היררכיה, ואין היררכיה שאין בה ניצול ורשע. ובכל זאת - הייאוש הזה, הנסוך על פני הספר כולו, מהול בשמץ תקווה: דמותו של ג'ו אוחנה.
