אשה, תלמיד חכם, סופרת מעמיקה ואהובתי, ולא בזה הסדר - זאת היתה רחל איתן, שעליה כתבה תמר מרין את רשימתה המאלפת ("תרבות וספרות", 22.8). בשנות השישים של המאה הקודמת היו דן ורחל איתן הזוג הכי יפה בתל-אביב. אז היא מפרסמת את "ברקיע החמישי", ומרקיעה באחת לפסגת הספרות שנכתבה בידי אשה. אחר כך "שידה ושידות", שמשמעותה שפחות המתאבקות כדי לכבוש את לב הגבר השליט. הרומאן נולד בעקבות דלילה, היא רינה שני היפהפייה, האפלה, שגזלה מרחל את בעלה בהזיותיה המזרחיות, הטרופות. לאחר פרידתה מדן עקרה איתן לניו יורק, ושם נישאה למדען שלא היה מסוגל לקרוא את ספריה.
היא אמרה לי שהיא פמיניסטית, אבל הונתה את עצמה, מפני שהיתה אשה של גברים ושוקקת אהבה. אני מתי עליה כחברה, כיפהפייה וסופרת ענקית, חרף הביקורת הממסדית (דן מירון) שלא ידעה להגיע לקרקע מעמקיה. בו בזמן פירסמה כמה מאמרים ב"למרחב" על מקורות התורה שבעל פה. אבי ומורי, הרב מאיר אוריין, התפעל מבקיאותה, שגברה על בקיאותם של האקדמאים מתחום מחשבת ישראל.
וכאן בדיוק אירעה הפורענות: שליטתה בכל רובדי הלשון, המשנה, התלמוד, הפרשנות והשימוש שעשתה במלים "המתות", הגנוזות, האזוטריות, עושה אותה לבלתי קריאה בזמננו. זה אסונה בתולדות הסיפורת העברית, והוא גם סוד העלמותה. מי יודע מה זאת "שידה", למשל?
<<
