אלוהים איננו בספרה של שלומית אברמסון "מעשה תמר", המספר מחדש את הסיפור התנ"כי של תמר אשת ער. הניסיון להבין מי היו יעקב ובניו מוביל לתהייה על קנקנם של הצאצאים העכשוויים שלהם, שחיים באותה ארץ כנען
שלומית אברמסון: "ברור שבני ישראל היו עובדי אלילים"
תצלום: ליאור מזרחי / באובאו
מאחר שדווקא בסיפורים הכי עסיסיים שלו התנ"ך מקמץ בפרטים, נוקט לשון המעטה, יש משהו מפתה בסיפוריו המסופרים מחדש. בדרך זו קמות לתחייה דמויות מקראיות, נבחן מבנה האישיות שלהן, מומצאות להן נסיבות חיים ונעשה ניסיון להבין אותן סוף סוף.
כזהו ספרה של שלומית אברמסון, "מעשה תמר" (הוצאת מודן), המגולל מחדש את סיפורה של תמר אשת ער - סיפור דרמטי במיוחד המוצג בבראשית ל"ח: תמר נישאת לער, בנו הבכור של יהודה. ער מת ועל פי מנהג הייבום היא נישאת לאחיו הפנוי, כדי להקים זרע למשפחה. גם האח הצעיר, אונן, מת. יהודה חושש להשיא לה את בנו השלישי שמא ימות גם הוא. תמר עושה מעשה: הוא מתחפשת לזונה, שוכבת עם יהודה ולוקחת כעירבון, עד שישלם לה, חפצים אישיים שלו. כשהוא מגלה כי כלתו הרתה, היא מתוודה לפניו ומראה לו כהוכחה את חפציו האישיים, וכך ממשיכה את שושלת יהודה. לפי המקרא, אחד מצאצאי התאומים שיולדת תמר הוא אבי אבותיו של דוד המלך.
אבל "מעשה תמר" של אברמסון מספר סיפור אחר. באומץ לב, ומתוך ניסיון לבנות סיפור מתח בעל פוטנציאל להיות רב מכר, בנתה אברמסון עלילה ההופכת את התזה המקראית על פניה. בסיפור על תמר אשת ער, ובכלל על שבט יעקב, אלוהים כלל אינו נוכח ואינו מוזכר אפילו ברמז. יותר מזה: אבות האומה מתוארים בו כפגאנים, והפגאניות עצמה מתוארת כדרך חיים שלווה, נעימה, טבעית ומתבקשת.
ויעקב שותק
בספר מתיידדת תמר עם בלהה, אשתו האחרונה של יעקב שנשארה בחיים, ושומעת ממנה את הסיפורים על השבט, לרבות הרומן של בלהה עם ראובן, או סיפור דינה שזכה לספר משלו בסגנון דומה, "האוהל האדום", שכתבה לפני שנים אחדות בכישרון רב הסופרת האמריקאית אניטה דיאמנט. אברמסון קראה אותו רק אחרי שגמרה לכתוב את ספרה.
הספר מנסה להבין מי הם יעקב ובניו ולמה התנהגו כפי שהתנהגו. אולי כך יהיה אפשר להבין את הצאצאים העכשוויים שלהם, שחיים באותה ארץ כנען. "הסיפור של תמר נעוץ באופן מלאכותי בין הפרקים על יוסף ומכירתו לישמעאלים", אומרת אברמסון. "קראתי את הפרקים האלה לא פעם ולא פעמיים, ולא הצלחתי להבין איך הבנים של יעקב חיו עם הסוד על מה שעוללו ליוסף, איך הם יכלו לגור עם אביהם באותו אוהל במשך שנים ולהסתיר את זה ממנו. הרי יעקב חי שנים באבל על בנו.
"היו עוד כמה דברים שהפתיעו אותי", היא ממשיכה, "למשל סיפור בלהה וראובן. משפט קצרצר בתנ"ך מחביא סיפור ענק על רומן בין אשת יעקב ובין בנו. ויעקב שותק. הוא שתק גם על סיפור יוסף. איך הוא לא ביקש לראות את הגופה, את מקום הקבורה? קראתי מהתחלה את הסיפור וראיתי את יעקב, אדם יושב אוהלים, שמנוהל על ידי אמא שלו כמו בחצר מלכות, מלא תככים, ערמומי, אבל תמיד מנוהל. אדם די חלש בסך הכל".
תמר בת 14
אברמסון גדלה בבית חילוני שקידש את השפה העברית ואת סיפורי התנ"ך. מאז ומעולם אהבה סיפורים אלה, אבל רק בבית הספר התיכון למדה לקרוא אותם באופן ביקורתי. הספר הזה נולד כשהיתה נערה - אולי בת גילה של תמר אשת ער. היא שולפת מהתיק דפי נייר מצהיבים, שמודפסות עליהם אותיות של מכונת כתיבה ישנה. כשהיתה בת 15 כתבה סיפור בגוף ראשון מפיה של תמר אשת ער.
אברמסון, בת 50, ירושלמית, מרפאת בעיסוק במקצועה, נשואה לאמן לארי אברמסון ולהם שלושה ילדים: יונתן, בן 23, רוני, בן 20, ותמר, בת 14, בגילה של תמר המקראית.
"הסיפור הזה מצא אותי, לא אני אותו", אומרת אברמסון. "בתנ"ך יש המון סיפורים קשים, מוזרים, מעניינים, והמעשה של תמר לא נכתב באגביות. היה מסקרן להרגיש אותה ולהבין מה עבר עליה. בכלל, הכתיבה התנ"כית היא גברית מאוד, אידיאולוגית, נקודת המבט הנשית כמעט לא מתוארת בה, הנשים הן רק אמצעי לקידום העלילה. חשבת פעם על פילגש בגבעה, איך היא הרגישה בכל הסיפור הזה? בנערותי עוד לא היתה לי מחשבה על נשיות ועצמאות, ולכן תמר בסיפור המוקדם שלי היא ילדה פאסיווית, מסכנה, פגיעה, והיא עושה את המעשה שלה מתוך אהבה ליהודה. היא מאוהבת ביהודה".
בפסוק אחד בבראשית ל"ח מתואר המעשה של תמר, עם הרבה פעלים. "כשקראתי אותו פתאום הבנתי את התחושה שלה, 'ותכס בצעיף ותתעלף'; ההתעלפות שלה החלישה גם אותי, היא בטח נורא פחדה ממה שעמדה לעשות. ראיתי את העיניים שלה דרך הצעיף, מאופרות חזק כמו קדשה, זה היה תיאור חי. הרגשתי אותה מיוזעת עם הבגדים האלה השחורים, חם לה, והשמש, והזבובים".
גניבת זרע אז והיום
מדוע אלוהים נפקד מן הסיפור הזה? מדוע הישויות המטאפיסיות היחידות שמלוות את הספר הן האלים הכנעניים אישתר ותמוז? "כי רציתי להוציא את ההנמקה המרכזית של הסיפור התנ"כי, שהיא האלוהים", אומרת אברמסון. "האלוהות הזכרית, הנעה כחץ, הפאלית, היא הסיבה הנוחה שבגינה מתרחשים כל הדברים בתנ"ך, ואמרתי לעצמי, רגע, זה עולם של נוודים, של אנשי טבע, חקלאים, מגדלי צאן, זה עולם מחזורי שמתאימה לו הרבה יותר אלוהות נשית, אז הכנסתי את המיתוס של אישתר ותמוז".
בני ישראל מוצגים בספר כעובדי אלילים. "זה ברור שהם היו", היא אומרת בלי להתבלבל, "משום שלאורך כל התנ"ך אוסרים על עבודת האשרה או כל מיני אלילים - הרי לא אוסרים משהו שלא קיים. אם יש איסור שחוזר על עצמו עד הנביאים האחרונים - סימן שזה היה קיים בשטח. בת שוע, אשת יהודה, היתה כנענית, זה כתוב מפורשות בתנ"ך, אף על פי שליעקב היה חשוב לשמור על טוהרת השבט. לא ברור אפילו מה מוצאה של תמר, אני זו שהחלטתי שהיא שייכת לשבט ההוא שיצא מאור כשדים ונתקע בחרן. אבל בני ישראל התחתנו עם כנענים, הלכו לזונות על אם הדרך שנקראו קדשות, הם פשוט היו בני אדם.
"הייתי חייבת להוציא את אלוהים משם, כי הוא ההצדקה המוצהרת של כל המעשים שלהם. אם תשאלי אדם דתי למה יהודה הלך לקדשה על אם הדרך, הוא יאמר לך שזה היה צו אלוהי כדי שהזרע שלו ימשיך. הרי מעשה תמר הוא אירוע משמעותי בתולדות העם שלנו".
לא רק שאלוהים לא מוזכר בספר, אלא אין בו אפילו רמז לאמונה המונותאיסטית, גם לא אצל יעקב.
"אבל יעקב פגש את אלוהים, הוא נלחם אתו ומה שהשארתי מהסיפור הזה היה הפגיעה בירך. הוא צולע כל הסיפור. במקום אלוהים הכנסתי את האלה, שבניגוד לו היא לא מתערבת ולא קובעת כלום, היא קיימת כרקע. תמר מורדת ב'שב ואל תעשה' הנשי, היא עשתה מעשה שלא עושים בשום מקום ובשום ציר זמן, עד היום. יש היום גניבות זרע, אבל מעשה כזה הוא בעייתי לכל אורך ההיסטוריה.
"היום", מוסיפה אברמסון, "יש ויכוחים אם קל להיכנס להריון מפעם אחת או לא. חשבתי לעצמי, או שתמר באמת צריכה את חסדי האל כדי לנחש בדיוק את הלילה הנכון שבו תוכל להרות, או שקרה שם משהו אחר - ואז חשבתי על אפשרות אחרת שמעניקה משמעות חדשה לסיפור".
איבדנו את החמלה
המשמעות החדשה הזאת מעלה את השאלה מי הוא בכלל, העם היהודי. לדעת אברמסון, להיות יהודי - אז והיום - זה עניין של בחירה, החלטה תרבותית וחברתית מודעת. "מבחינה גניאולוגית לא בטוח שיש עם יהודי. תראי את יוצאי ליטא, תראי את התימנים. להיות יהודי זה עניין של החלטה. אולי פירושו לאמץ כללי מוסר גבוהים, לחוס על העני, הגר, האלמנה היתום. או אולי שתהיה בך חמלה אל מי שאתה משתייך אליו והדיפת מי שזר לך. ממה שחקרתי, אברהם, יצחק ויעקב לא היו אב, בן ונכד, אין שום הוכחות לכך. אבל הם החליטו להתבדל מהסביבה הטבעית שלהם, ואז נוצרו חוקים שמבדילים אותנו מעמים אחרים. ההתבדלות הזאת עשתה אותם קשים. או אולי הסלעים וההרים עשו אותם קשים, אולי קבלת הפנים הקשה של הארץ הזאת".
יעקב ומשפחתו מתוארים בספר כחבורה של אנשים קנאים, מסוכסכים, קשים, מיוסרים, אלימים. ארץ כנען מתוארת כ"ארץ אוכלת יושביה", וקשה שלא לזהות בספר רמז למצב הישראלי כיום. אברמסון מודה שניסתה ליצור הקבלה, לא מחמיאה במיוחד, בין בני ישראל של אז לבני ישראל של היום. "הגענו לפה פעם ועוד פעם - לא משנה מתי היתה השיבה לכנען - ואיכשהו תמיד הארץ הזאת מבטיחה המון, בשמש הנפלאה שלה, בנוף המשגע, תראי את הפריחה עכשיו בגליל, והעולים החדשים מרוסיה, הם מטיילים כל כך חרוצים. את עולה לכרמל ורואה ממש את שווייצריה, ויחד עם זאת, את יודעת שכל כך הרבה אכזבה יש פה, כל כך הרבה קושי, מכשולים, לא רק בטבע, גם באופיים של בני האדם. בסך הכל מה קורה כאן? נלחמים על מקורות מים ועל פיסת קרקע - זה הכל. אין פה הרבה מחצבים, והמעט שיש - לא ידענו לשמור עליו".
בספר מתוארים חתניו של עופל אחי לבן (דודו של יעקב), הבוחנים את האפשרות להתמקם בארץ כנען, אבל מוותרים ומעדיפים לשוב לחרן. "אני לא אומרת שרובצת עלינו קללה, אבל אנחנו לא מנהלים את העניינים נכון. אנחנו עושים המון טעויות, איבדנו את החמלה. בסך הכל זה מקום טוב, ואנחנו עדיין יכולים לעשות אותו למקום טוב יותר, זה רק עניין של בחירה".
