עצוב לי פה עד דמע וצר עד השתגע. אין כלב לחרפו כאן, בנשמה רוסית... נושך לו כמטרף, יגון יגונותים. בכדי אקיש באצבע על דפן הכוסית.
ומה אם גם אתקע לך תקע בין שיניך? ומה אלעיז עליך, ז'רגון של משמוטים? בלם פיך, בן זונה. אכן חזיז ורעם, היו לי לזרא, פניך הפותים.
נפשי הנמבזה! פתאם המתה לכנען. לנף זה הארור, האהוב העקר. פתאם, לעזאזל, געגועים ענוה, אל כל פרצוף של ז'יד אם זר ואם מכר.
על כן אירק היום על השנה שמתה, ועל נפשי אירק בחיוך של בוז, כך סתם. כי השנים הולכות, והשנים תבאנה וזו המלחמה, רע, לעד לא תתם!
ערב חג המולד, סודן
בימים אלה תמלאנה עשר שנים למותו של המשורר, המחזאי והעיתונאי בנימין גלאי (ב' בניסן תרפ"א, 10.4.21 - כ"ד באייר תשנ"ה, 24.5.95). גלאי נולד בוולדיבוסטוק שברוסיה, ועלה לארץ בהיותו כבן חמש. הוא גדל והתחנך בתל אביב והיה חניך תנועת "השומר הצעיר". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לחיל האוויר הבריטי, ושירת במשך כשש שנים במדבריות צפון אפריקה, במצרים ובסודן.
ספר שיריו הראשון "עם הרוח" (תש"ו) כלל שירים מהשנים 1944-1940, שכתב בתקופת שירותו הצבאי. בשירים אלה בולט מוטיב הגעגועים הביתה והמשיכה למולדת על רקע הנופים האקזוטיים והססגוניים של הג'ונגלים, המדבריות, הערים הנוכריות התוססות, בתי היין, שלל האורות ו"המדוחים" בנכר.
באותה תקופה עמד גלאי בקשר מכתבים הדוק עם חבר ילדותו הסופר משה שמיר (במכתבים הוא מכנה אותו "מישקה ידידי"). מדי פעם צירף גלאי מידי פעם שירים וסיפורים מפרי עטו, בתקווה ששמיר יעזור לו לפרסם אותם ב"דף לספרות" של העיתון "משמר" בעריכת אברהם שלונסקי, ב"מחברות לספרות" בעריכת ישראל זמורה ובכתב העת "ילקוט הרעים" - של סופרי דור תש"ח.
השיר "ערב 1944" מבטא את מצב רוחו הקשה של גלאי כחייל בודד בנכר ערב השנה האזרחית החדשה ואת געגועיו ל"כנען" מולדתו. הלך רוח זה בא לידי ביטוי גם במכתב ששיגר גלאי לשמיר ביום 12.4.44: "סבורני שאינך יודע עד מה שפרה עליך נחלתך שם, בפלשת שלנו. הייתי נותן את חרטום הירוקה ואת הנילוס הלבן, את הפליקאנים במאלאקאל ואת סוסי היאור, את הבונגלו שלנו בכפר האפריקאי ואת הכושיים - תמורת יום עבודה מעייף אחד בקיבוץ".
כתב היד של השיר נמצא בארכיון משה שמיר שבמכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, וככל הנראה לא כונס מעולם ואף לא פורסם בכתבי עת.
