עין טור-מלכא. הוצאת מוסד ביאליק, 384 עמ', 86.60 שקלים
לפנינו ספר בן 384 עמודים ובו מכלול יצירתה השירית של עין טור-מלכא (שם עט של עליזה גרינברג, אלמנתו של אורי צבי גרינברג): שלושת ספריה -"קן של זרדים" (1963), "שירת הבארות" (1972) ו"אשמורה השלישית" (1989), וכן שירים חדשים. לא רק צלו הענק של בעלה האפיל על חלקתה של משוררת מעניינת וחשובה זו. עין טור-מלכא פילסה לעצמה דרך משלה, שלא התחשבה כלל בשליטי הטעם הספרותי האופנתי. כנותה חסרת הפשרות היתה האור היחיד שהנחה אותה לאורך כל מהלך יצירתה.
ספרה הראשון הופיע כאשר שירה ספקנית, מפוכחת ואירונית, על ה"כאן ועכשיו", שירה המתנגדת לכל קורבן אישי למען יעד כללי, ניזונה מהאקזיסטנציאליסטים ומהפסיכואנליזה וכתובה בלשון היום-יום נעשתה אופנתית. טור-מלכא הלכה בדרך שהיתה אז ממש הפוכה. בעולמה שולטים כוחות, דחפים ומצוקות שהיו זרים לקוראי השירה הישראלית במשך כמה עשרות שנים לאחר קום המדינה. והיא ממשיכה עד היום ללכת באותה דרך שהתוותה לעצמה לפני חמישים שנה, שכיום כבר אינה יוצאת דופן כפי שהיתה בשנות השישים. היא כותבת באותו סגנון, והיא נמצאת באותה בדידות של האנשים הישרים והנאמנים לעצמם.
שירתה של טור מלכא היא חגיגית וגבוהה. אוצר המלים והתחביר שלה מתחברים למקורות ספרותיים, ובעיקר למקרא, יותר מאשר לעברית הישראלית המדוברת. "מתחברים" ולא "שואבים", משום שטור-מלכא אינה מצטטת או רומזת, היא פשוט משתמשת בטבעיות בלשון ספרותית גבוהה. היא אינה נרתעת מלברוא מלים חדשות כדי לבטא את גוון הרגש או המחשבה המתבקשים לה. למשל, כשהיא מתארת את ריח התינוק היא אומרת: " - קרב את פניך אליו: נשום/ וחשת מוגגות/ אין בלתה בעולם" (עמ' 338). את המלה "מוגגות" יש לה צורך לברוא כדי לומר את מה שאין בלתו בעולם.
שירתה של טור מלכא היא רצינית ולוהטת. זו שירה המביעה בעוצמה רבה את כיסופי האדם הישראלי החילוני למצבים רוחניים אקסטטיים, להתפשטות הגשמיות עד כדי ביטול האני והמציאות הארצית, להתחברות עם מעיינות אנרגיה הנמצאים מעבר ליום-יומי. לכיסופים הללו רומזת, כנראה, כותרת הספר, המביעה ייחולים של התמזגות עם תכלת עליונה, ואולי גם שם העט שבחרה לעצמה המשוררת. טור-מלכא חוזרת ומתארת את חוויית הנסיקה אל מרומי הרוחניות בלשון שמעניקה לחוויה זו ממד חושני עז ואותנטיות שאין להטיל בה ספק: "שאיפת להט בגופים לדמות הכנפיים, (...) הצדף, השקד, גזרת העיניים,/ האוזניים, העלים, השלהבות (...) לבנו כעוף מתנשא/ משלח גלי דם במעופו/ אל תוך מסלול העורקים" (עמ' 21).
בתוך המצב המבורך הזה, המאפשר לאני לאבד את מרכזיותו, גם הלשון נעשית כאילו מופשטת ולא-אישית. טור-מלכא אינה חוששת מלתאר את החוויה הרוחנית בלשון מכלילה ובגוף ראשון רבים. למשל, שיר שכותרתו "טבילת הישות בתוך האור" פותח במלים: "בשחר ירושלים/ עולות נשמותינו כדקלים לוהטים/ ורוחצות באור החמה/ העולה" (עמ' 46). לא מדובר כאן על קולקטיביות מגויסת לצרכים פוליטיים, אלא על תחושת התמזגות של האני עם האנחנו כאשר אוחזת בו האקסטזה המיסטית-חושנית, הגעגועים הרליגיוזיים: "כצומח הננו בשדה אלוהים/ ועם רעיפת הטל/ אליך תשוב נפשנו-התועה - - -" (עמ' 156).
זו היא חוויה של התמסרות טוטלית, מאכלת, של חשיפה עצמית עד תום, ללא כל חשבון וללא כל פניות. זוהי אהבה שאינה נרתעת מסבל ומקורבן ואף מביאה את עצמה בשמחה ובעיניים עצומות אליהם, אל מעבר למציאות, אל מעבר לתודעה, אל המקום שבו מתבטל הגבול בין החיים למוות. שם נמצאת השלמות, האושר המוחלט, השלווה. כזאת היא אהבתה לגבר, להורים, לירושלים, לארץ. אהבה כזאת יש לתינוק אל אמו: "שפתי הוורדים, האהבה מאכלת,/ נודעת ליונק./ אין הוא יודע שעצוב הנהו - / על-כן עצבו טהור" (עמ' 148).
שירים רבים מתארים את המצב המבורך, הנכסף, מצב החסד, שבו הנפש היא, כדברי משורר תהילים "כגמול עלי אמו", כאשר השלמות הפנימית מקרינה את מעגלי שלמותה על המציאות החיצונית, מטהרת את פגמיה ומחברת אותה עם קדושה. גם זהו חלק מהאהבה המוחלטת: "המרת-המושגים-העמוקה/ מולכת באהבה/ ולה שפת מלכותה. גם החדווה-החבויה-באהבה/ בעיגול סובבת, במעגל של זיו" (עמ' 90).
קל לטעון שטור-מלכא עושה אידיאליזציה של המציאות, שהשירה שלה היא נאיבית. אבל מהי המציאות? האם אין בכוחן של מלים לשנות את המציאות הפנימית, להאיר אותה, ולהוליך אותה אל השלמות? ועוד: בצד השאיפה לשלמות יש בשירי טור-מלכא גם הרבה ביקורת על עצמה ונכונות להודות בטעויות. "טעיתי כאשר" הוא ביטוי החוזר ומופיע בשירים אחדים. העמידה פנים אל פנים מול הטעויות הנוראות שהנחו את חייה מקנה לשיריה לא רק כוח רגשי רב, אלא גם אמינות וסמכות.
טור מלכא החלה לפרסם את שירתה כאשר עולם חוויות מיוחד לאשה היה עדין ספק טרה אינקוגניטה ספק שטח מת בשירה הישראלית. רוב המשוררות לא נתנו לו ביטוי, גם משום שחיו באופן שלא איפשר להן להכיר את חוויות המשפחה והאמהות של רוב הנשים, וגם משום שהתדמית של האשה-המשוררת נראתה להן נמוכה מדי. נחוצה היתה גם מידה ניכרת של ענווה וגם אומץ והכרה עצמית גאה כדי לכתוב באותם ימים על מצבה של האשה. בשנת תשכ"א כותבת טור-מלכא: "הנשים ההרות עוברות לפני האלוהים/ רחוצות אור./ הנחל שהן הולכות בו הוא מחלב". ובשיר אחר מאותה שנה: "מאוויי הנשים: להתכנס בתוכי אהוביהן./ הנשים הזהובות כפני השבלים הבשלות./ שהן זהובות מן אור-הלבלוב/ וחמות מן היותן כפרי./ הטבע שחילק להן האלוהים הוא רב./ הללוהו הנשים שעשאכן כפרי!/ הללוהו על כוח הלידה שנתן לכן!". טור-מלכא לא רק מזדהה עם נשים-אמהות ומביעה את עולמן, היא גם מאצילה עליהן זוהר של קדושה. מוזרים יהיו שירים אלה למי שהתרגל לייחס לאם את כל פשעי התסביכים של ילדיה, אך נחוצים הם כדי לזעזע ולרענן סטריאוטיפים תרבותיים.
עין טור מלכא היתה אשתו ואם ילדיו של משורר חשוב ונערץ. שירתו של משורר ועולמו הפנימי נבחנים בידי חוקריו גם לאור חייו הפרטיים ואישיותו. איך התייחס המשורר לאשתו המשוררת? איזו אהבה העניק לה? איזו אישיות נגלתה לעיניה?
תשובה מזעזעת וקורעת לב לשאלה זו מסתתרת בשורת שירים שנכתבו, באותה כנות חסרת-פשרות האופיינית לטור מלכא, בעיקר לאחר מותו של אורי צבי גרינברג. טור-מלכא מתארת רגעי אהבה נפלאים, כאשר "כף ידך הנחה על-לחיי - אותה תאמה./ ברחמים עטפתני" (עמ' 75), אך גם רגעים שבהם התייחס אליה בחוסר רחמים גמור, והיא חשה שהיא מתדפקת על קיר אטום: "אתה היית לי סגולת-לב/ אבל אני לא הייתי סגולת-לבך.// השכחתי עצמי שסגולה לא היתה לך/ ככל היותי שדה כהיות הנשים.// (...) מה הרבה לבי להתדפק על קירות השמים" (שם). כך כתבה עוד בימי חייו. לאחר מותו היא מגלה: "סבורה הייתי חיוכך מר אך לבך מתוק./ הרביתי אליך להקשיב (...) / אבל לעת זעק לבי/ הפכו פני לאבן -/ מדוע לא שמעת אתה?" (עמ' 191).
היא כותבת על חוסר הכרת התודה של המשורר להתמסרות הפנימית המלאה שלה, על השטחיות שביחסו אליה, על העינוי שגרמה לה אדישותו: "ואף שנהה אחריה - / קלו חייה בעיניו.// ככל שהיה העינוי דק,/ קשה היה מנשוא" (עמ' 192). מדובר לא רק באכזבת אשה מאי-הדדיות באהבה. המשוררת גילתה עוד בחייו של בעלה את דמותו הפנימית של בעלה המשורר: "לב ידידות לך הצעתי/ - ולא האמנת, אתה./ קנאה אפלה, לתוך דמך/ קוצים היתה זורעת./ בלשון-צפרים קולי השתמעתי/ - ואתה לא הקשבת./ נצנצתי לפניך,/ אבל בחשכתך עטוף היית./ ואת הלהבה החבויה/ לך חשפתי - - / לשולחן המרדות ישבת./ לחמך: המררה/ והגחלת. ותאמר יום-יום: לבדי/ הולדתיני אמא./ מה רעות הרגלים שראית/ דורכות על מיתרים:/ לחן מיתריך חנק!". זו תמונה של אדם חשדן, ממורמר תמיד, מורעל מקנאה, הרואה סביבו רק רוע, אטום לקול הידידות והאהבה, שנשאר גם בבגרותו ילד מפונק של אמא.
בספר יש גם יצירה מעניינת, דרמה שירית בת שלושה עמודים בשם "במשפט" (עמ' 173-171), שבו תובעת האשה את בעלה לדין בפני שופט. טענתה היא שהוא גרם לכך שפניה הם "פני אשה מגודפת". היא מתלוננת על שמעולם לא הלביש אותה בצבע הכחול, שבו היא הלבישה אותו, אלא "בצבע של החלום (...) רוצה לומר: חסר צבע", למרות שגם נפשה, כך היא מבינה מאוחר יותר, יכולה היתה להיות כחולה (כלומר, שירית). "מדוע?" שואל השופט. והיא עונה: "משום שהייתי לו כחלום. ובחלום לא נאצלו לי מעולם רחמים". לעומת זאת מאשים הבעל את האשה שהיא לא היתה לו כאם. ואילו היא מנסה להוכיח לו שהדבר אינו אפשרי כלל. הדרמה מסתיימת בשאלתה של האשה: "אחי, הכה לכלולות קראתיך?"
אכן, אדישות וחוסר רחמים אינם נחלתם הבלעדית של אמנים או של גברים, אך יש משהו קשה במיוחד באדישות ובחוסר רחמים, שלא לומר חוסר הכרת-טובה, של אמן כלפי מי שבחרה בו דווקא בגלל הצורך שלה לחיות עם גבר בעל נפש אצילה, עדינה ורוחנית. האם אפשר ללמוד משהו על שירתו ועל עולמו של המשורר מן האכזריות שבה נהג באשתו? האם מוצדק לצפות ממנו כמשורר ליותר נדיבות ורחמים? או שמא היו ציפיותיה שלה לאהבה טהורה ומושלמת מביאות לאותה תוצאה קורעת-לב גם עם גבר אחר? השאלות הללו תוקפות את הקורא לנוכח הסיפור הבלתי-ידוע של יחסי בעל משורר ואשה משוררת, שגם הוא חלק מן הספר המיוחד במינו שלפנינו.
<<
