אביבה דורון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 78 עמ', 49 שקלים
בשירי "אבל הרוח יודעת" מנהלת אביבה דורון דיאלוגים רבי משמעות עם נכסי הרוח, ובעיקר עם חירות הרוח, שאחד מנושאי דגלה היותר מובהקים היה ולטר בנימין. לא בכדי בחרה המשוררת להדפיס על עטיפת הספר את יצירתו של דני קרוון "מחווה לוולטר בנימין". כמתוך צוהר של מבנה מודרני בשחור ניבטים עומקו הכחול של הים והנהייה למרחביו הפתוחים. גם שם הספר מפקס את השירים בהדים תרבותיים מכאן ומשם. הידיעה, או המודעות, היא מסימניהם הבולטים. מעבר להיגד הלירי, הפשוט לכאורה, יש כאן אמירה מוצקה, הנוגעת בשורשי הקיום האישי והחברתי בארץ.
מתוך חיבור מתמיד לאני מאמין השירי שלה, מצהירה אביבה דורון על מהות שיריה ב"אפילוג" החותם את הקובץ: אין בהם מה שרווח כיום בשירה, למשל "גילוי 'בשאלה'", "סיפור הזוי סוטה", "נהי שורשים מוכתמים", "גילוי ערוות הורים", שנאה, טינה ונקמה. מה שמניע אותם הוא תבנית נוף עיר הולדתה, תל אביב, "שיח זוכר אב/ תבנית חלום, מפץ האור/ ושברון ההיכל,/ לחשי הדרים על כפות המנעול/ וידיעת הרוח". במלים אחרות, "שירה לעצמה", או שירה נטו, המשדרת מכאוב, בדידות וגעגוע עם צעקת מחאה מובלעת. אי-נחת מהמציאות.
כבת לבוני הארץ קשובה המשוררת לטלטלות העוברות עליה מתוך אמפתיה עמוקה ומעורבות. היא חשה מבפנים את קו השבר המתמשך וכותבת מתוך אי יכולת להשלים עם אובדן החלום ב"עמק חלומות גזולים/ בארץ מחפשת שיריה". הסיפא המעודן הזה בשיר הפותח אין בו כדי למחוק את האסוציאציה המיידית עם "ארץ אוכלת יושביה". לעומת שאול, שחיפש את האתונות ומצא את המלוכה, "השירים ההולכים לאיבוד/ מבקשים אתונות ולא מוצאים/ אלא מלכות נרמסת/ אבנים עולבות ונעלבות/ וסכינים בשערי העיר". לכן מנסה הדוברת להיאחז ב"זיכרון ירוק" של "עמק הוזה", כאותו חולם ה"נאחז בקרנות שירים" כבקרנות המזבח.
כשדורון כותבת על "שבר חלום" אישי וחברתי, ניזונים שיריה מאסוציאציות תרבותיות רבות, שחלקן נובע מן הזיקה העמוקה שלה למשוררי "תור הזהב" בספרד. וכך היא מדמה למשל את עובי השחקים של אבן גבירול "בוכים עלינו/ ועל חלומותינו" בשיר שבראשו מוטו מתוך "אני האיש". גם היא, כגבירול, מכירה במגבלות המחשבה והתבונה שעל פיהם חונכה מילדות לנוכח המצב שבו "עורבי חושך ועטלפים לכדונו". מתוך השבר הזה מדבר גם האב, שאיבד את הכוחות שהיו לו בעבר: "תבונתך נשמעת במלים מותשות/ ועיניך רואות ויודעות".
זהות הנמען בשירים היא רבת-פנים: אב שעלה מרוסיה בעלייה השלישית והטביע חותמו, איש אהוב, תלמידים לשעבר שנפלו במלחמה, ידידה שנפטרה. לעתים הנמען הוא גם הקורא. הוא המציאות המזמינה התייחסות כזאת או אחרת. רוב הנמענים, ובתוכם גם הדוברת עצמה, מתמודדים עם הבדידות, פרי מלחמת הקיום הקשה, בממד האישי ובממד הציבורי. הבת נזכרת בהערצה באביה המגיע לבדו לחופי הארץ, "שולף עצמך מכריות אהבה/ ויוצא לבד". עם הזמן הוא מהדק את הקשר לאדמת הארץ בהמירו "את ריחות הימשנים בפריחת ההדר/ ובריח גלי הים של חופי תל אביב". ותל אביב עצמה "בגעגועיה הנוגים", בעיני מי שנולדה וגדלה בה, "עדיין/ נשמתה בחולות", כי תדמיתה הנשית המתחנחנת שואפת לפרוץ את "כלא הבטון" של הבדידות העירונית ולהתחבר לקמאי, להיולי, לבלתי ממוסגר ומכופתר.
בכתיבתה הלירית של דורון נמזגות ההשלמה וקבלת הדין. אף על פי שהשירים מנהלים דיאלוגים עם הסביבה וניכרת בהם התייחסות אמפתית לזולת, מתמלטת מהם זעקת הבדידות. בשירים מסוג זה מועט למדי השימוש במטאפורות וההיגד פשוט ומינימלי. כך, למשל, ב"ויותר היות האדם" מפיקה הכותבת את המקסימום מהחזרה על הביטויים "יותר ויותר", "פחות ופחות" תוך שימוש מושכל במשפט "נשיאים ורוח וגשם אין", והכל כדי לומר שהבדידות היא בת-לווייתו האמיתית של האדם. שיר אחר, הכתוב ברוח דומה, מבוסס כולו על הפסוק "דע מאין באת ולאן אתה הולך" וממזג את המבט לאחור עם המבט לעתיד לבוא מתוך הכרה בקוצר ידו של האדם לשלוט בגורלו.
אך לא מעטים השירים המאורגנים סביב מטאפורה אחת או יותר כדוגמת "מה גם בני אדם". שיר זה כמו מנהל דיאלוג עם "גאווה" של דליה רביקוביץ, המסתיים במלים "מה גם אנשים". הסלעים, כמטאפורה לבני אדם הנשחקים במאבק הקיומי, נסדקים באין רואים בעוברם את טלטלת הקור והחום. ההסתגלות לשינויים קשה להם והם נופלים בפח של החיים. אך הנמען אצל רביקוביץ, המנתב את השיר לנושא האהבה הפצועה, אינו קיים בשיר של אביבה דורון. הלבדיות שבו היא ללא עוגן של תקווה. בשיר אחר חוצה הבדידות הצרופה, כתחושה אוניברסלית, גם את גבולות השפה הזרה: "(...) גם בספרדית: בדידות/ מלה קצרה/ קטועה/ פצועה, אולי אבודה.// סולה./ לבדה". רק בתרגום שיר נופלת מחיצת הבדידות. אז נוצר החיבור, כאשר "מלים נפתחות למלים אחרות/ גשר נשמות".
ההתבוננות של דורון חובקת מקומות וזמנים רחוקים מכאן ומשם. בנופי רוסיה וספרד נטועים שורשיה המשפחתיים והתרבותיים. אביה הביא אתו לארץ את ניחוחו של צמח הימשן מערבות מולדתו. מוכרת הכרטיסים בכניסה לבית דוסטויבסקי מזכירה לה את דמויות העמלים וקשי היום בספרות הרוסית. בספרד היא מוצאת את עצמה משוטטת במחוזותיו של יהודה הלוי החצוי בין מזרח למערב ומתלווה למשתאות היין והאהבה בלחן אנדלוסי. דורון חשה את הניגון במקומות הספוגים עבר, ובשיר "אבל הרוח יודעת", כשם הקובץ, היא מזכירה לנו שכוחה של הרוח הוא ביכולת למשות מן הזמן את מה ששקע בתוכו: למרות הכחשתה או אי ידיעתה של הזקנה האלמונית שהיא פוגשת ברחוב הסינגוגה העתיק בקסטיליה, הרוח יודעת ולוחשת את הפיוטים שבקעו פעם מחלון הבית החתום של בית הכנסת לשעבר.
שירתה של אביבה דורון היא שירה רגישה, בשלה ומפוכחת, היוצרת קשר מיידי עם עולם אישי, שהמסר הציבורי הוא חלק אינטגרלי ממנו. זו שירה מטאפורית, שאינה מתעטפת באצטלת חוסר בהירות והאמירה בה אמיתית ומשכנעת.
<<
