היכולת להפוך את שירתו האישית לכלי ביטוי חברתי-לאומי קושרת את אהרן אלמוג למוסרת המרכזית של הספרות העברית החדשה. משורר כמותו לא יוכל איפוא ליצור בחלל הריק, בסביבה אנושית שאינה מגיבה לקולו
אהרן אלמוג
אם תראו סוכה עפה, מבחר שירים מאת אהרן אלמוג הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
את מבחר שיריו פותח אהרן אלמוג בשיר, שנתן לספר את שמו - "אם תראו סוכה עפה". שיר זה הוא, על פי עדותו של המשורר עצמו, האחרון שכתב, משבא לידי החלטה שלא לכתוב עוד שירה. וכך מתחיל השיר, שזמן חיבורו חורף 1992:
אם תראו סכה עפה תדעו היא של אבי 50 שנה עמדה. נמאס לה עזבה. כמו סוף כלנו לעזב. ראו השכנים את הסכה עפה הראו עליה באצבע לילדים זה של בן ציון, אמרו, זה של בן ציון סבי קרא לבנו בן ציון כשגלה לו חבה קרא לו: ציון הביט אבי בסכה ולא האמין למראה עיניו 50 שנה אמר לשנה הבאה בירושלים לבסוף עלתה הסכה בלעדיו גם זו דרך לשלח דברים לו ידעו בדאר ישראל. כאשר ספר איך היא עפה התחלתי לצחק אתה עם הצחוק שלך, אמר, תמיד צוחק אחרי רגע צחק גם הוא כך צחקנו אב ובנו בהרצל 85 וגו'
במובן מסוים זה אמנם שיר מסיים ומסכם: הסוכה, המייצגת את עולם הילדות ואת בית אבא, עוזבת את הגג שעליו נבנתה ועפה ירושלימה. ודומה שאף השירה כך - "נמאס לה עזבה"; זיכרונותיו של המשורר צרורים בכנפיה והיא נוטשת אותו לשתיקתו.
כמה ממאפייניה של שירת אלמוג משנות השישים ואילך מתגלים בשיר זה, שהוא פתיחה וסיום כאחד: היסוד הסיפורי; המבנה החופשי-אסוציאטיווי, שכמה מן המבקרים כבר עמדו על תכונתו הקולאז'ית; שילובם של חומרים קונקרטיים ופנטסטיים; הלשון, הנעה בין רבדים שונים, מסלנג ועד לאזכורים מתוך טקסטים קדומים; וה"צחוק" - אותו הומור מיוחד, שלדברי המשורר, בא לו בירושה מאביו. מאחורי ה"צחוק" מסתתרים הכאב והגעגועים והקובלנה המרה על מציאות חיינו.
בשירתו המאוחרת נמנע אלמוג ממטאפוריקה כפשוטה, או, מכל מקום, מסתייג ממנה. בראיון אחד אמר: "אני אעשה הכל כדי לא לשקר בשירה לכן גם אינני משתמש במטאפורות ובסמלים, מפני שהם מרחיקים. וקיימת סכנת הסתאבות. חלה הסתאבות בכל המטאפוריקה המודרנית". הוא אינו מתעניין במטאפורה, אלא ב"מצב המטאפורי", הנוצר כשנאמרים הדברים הפשוטים והטריוויאליים ביותר, הצומחים מן היומיום, מ"אי-ההבנות הקטנות של החיים". הדמיון השירי ניצת בשירי אלמוג באורח ספונטני, בדרך החשיבה האסוציאטיווית, המעופפת בין זכרי הדברים ממש כאותה סוכה מציאותית-דמיונית והמקשרת ביניהם באקראיות, ועם זאת בטבעיות גמורה, כאילו לא ייתכן אחרת - כאילו הכרח הוא לספר בהמשכו של אותו שיר על הנסיעות לירושלים בזמן הילדות, על מוכר השטיחים הירושלמי ועל הטלפון של נתן זך; והשיר, מכוח הזרימה האלתורית הקולחת לה בחופשיות, מצליח לשכנע את הקורא, שאכן הכרח הוא.
שירתו של אלמוג טבועה כולה בחותמה של תפישה הומניסטית, שאפשר לראותה, בין היתר, כמורשת של יצירת ביאליק, ברנר ושלונסקי, שלושה יוצרים, שאלמוג הקדיש להם משיריו. כבר בספרו הראשון הוא מעיד על עצמו בכמעט התנצלות: "ואל יודע את דרכי זו העילגת / לסבול עם הסובל ולכנותו: 'אחי!'" (עמ' 27 במבחר החדש). מה שקושר את אלמוג לאותה מסורת מרכזית של הספרות העברית החדשה הוא גם יכולתו להפוך את שירתו האישית לכלי ביטוי חברתי-לאומי. מדבריו על שירת ביאליק אפשר להקיש על שירתו שלו: "השירים הכי יפים של ביאליק הם אלו שהתרחשו במישור האישי, ונעשו ביטוי לכלל". אלמוג גם מתייחס בשלילה לשירה המסתגרת בדל"ת אמותיו של היחיד: "זה גרם להתנוונותה של השירה, שהפכה כל-כך אגוצנטרית ואיזוטרית עד לעקרות".
אכן, היו ימים, שבהם עוד האמין אלמוג בכוחה של המלה "לשחרר את האדם, להסב לו אושר אמיתי". וברשימה החותמת את ספרו "רחוב הרצל" (מ-1987) הוא אומר: "צריך להאמין למשוררים. לא לפוליטיקאים, לא לרופאים, לא לכלכלנים. למשוררים בלבד. וככל שיהיו כזבנים, כן ייטב לכם. כי רק מתוך הכזב תצמח האמת ורק מתוך הכיעור יקום היופי. האלכימאים הארורים המטורפים האלה הם שיהפכו לכם את החרא לזהב".
את תמצית תפישתו בדבר שירה חברתית, שהיא בה בעת גם שירה אישית, ביטא אלמוג כבר בספרו הראשון במלים: "לחם אין לי בחדרי ושיר אני שומע" (עמ' 18 במבחר החדש). באחת מרשימותיו המצורפות ל"אם תראו סוכה עפה" הוא מספר איך נכתב שירו הראשון. כעיתונאי, דיווח על הפגנת פועלים מובטלים ברחוב אלנבי ועל הפגנה זו כתב שיר, שמידת האקטואליות והרלוונטיות שלו לא פחתה (למרבה הצער) גם בימים אלה. בערוב ימיו מנסה המשורר לחזור ולחדש "את התחושה הזאת שבצעירותי נתנה לי כוח להתבונן סביבי, לשיר על הנפשות האילמות של החיים, להיות מעורב כפי שהייתי פעם לפני חמישים שנה (...) אך ללא הועיל" (עמ' 153, שם). משורר כאלמוג לא יוכל ליצור בחלל הריק, בסביבה אנושית שאינה מגיבה לקולו.
"אביב עצבת ביהודה", ספר שיריו הראשון של אלמוג, ראה אור ב-1956 וכלולים בו שירים מן השנים 1950 עד 1956. שתי חוויות טראומטיות מונחות ביסודו ובשתיהן שלובים הממד האישי והלאומי זה בזה: האחת - הניתוק מבית-אבא וממעגל החיים המסורתיים ב"כרם התימנים" (אלמוג הוא מן המשוררים המעטים בני דורו, שחוו את משבר הזהות האמוני, שהיה בשעתו נושא מרכזי ביצירת בני דורם של ברדיצ'בסקי וביאליק); והחוויה האחרת - התפרקות הקיבוץ בתל-גזר ונטישת המקום, שאלמוג הצעיר קיווה, כנראה, לקשור בו את עתידו ולחיות בו חיים של משמעות והגשמה, אישית וחברתית-לאומית. משכשלו חברי הקיבוץ בהגשמת האידיאל שלהם היה הכאב כפול ומכופל. כעבור שנים, ב-1990, הקדיש את הרומאן שלו, "הלילה שבו מתה הציונות", לאותה פרשה של עזיבת תל-גזר. מלבד ערכו הרב כיצירת סיפורת, עשוי הרומאן לסייע בהבנת המתחים, ששירת אלמוג טעונה בהם מראשיתה.
רק כרבע משירי הספר "אביב עצבת ביהודה" נכלל במבחר החדש. כמו "משא דומה" של פנחס שדה, שראה אור חמש שנים קודם לכן, נראה ספרו הראשון של אלמוג "מיושן" על רקע הגל החדש שפקד את השירה העברית בשנות החמישים. ואולם מה שנכון לגבי ספרו של שדה, נכון גם לגבי ספרו של אלמוג: אלה הם אמנם שיריו של משורר צעיר, שמתגלות בהם השפעות מהשפעות שונות, מביאליק לשלונסקי (ר' מאמרו של ברוך לינק, ב"עלי שיח" 1986 ,24). ועם זאת, שירי "אביב עצבת ביהודה" הם שירים בוגרים ובשלים בתכלית וברובם ניכר קולו הייחודי של המשורר. הפאתוס הממלא את הספר הוא (בעיני, לפחות) מעלה אמנותית גדולה - בניגוד למקובל בביקורת ומן הסתם, גם בניגוד למה שחש המשורר מאוחר יותר, בשנות השישים, כשהשתנה סגנונו.
למרות השינוי נותר בעינו יחסו אל השירה ואל ייעודו כמשורר, אך הטון ואמצעי ההבעה השתנו מאוד. את מקום הטון הפתטי יורש ההומור, הנהפך לעתים לסטיריות עוקצת וסרקסטית. הייצוגים הסמליים והמופשטים של המציאות מפנים מקומם לחומרים קונקרטיים - חלקי מציאות מוחשיים מאוד, שמוענקת להם לעתים אותנטיות כמו-תיעודית ושבהתחברם זה לזה הם יוצרים, כפי שכבר ציינו, רצף קולאז'י. השיר צומח לרוב מתוך אנקדוטה כלשהי, המתקשרת באמצעות ההיזכרות האסוציאטיווית לאנקדוטות נוספות והצירוף עשוי להיות מפתיע ובעל אפקט קומי. שירתו של אלמוג שואבת את נושאיה מחיי היומיום, מהוויית חייהם של אנשים פשוטים. המשורר כותב שיר על נסיעה ברכבת לחיפה ("סע ברכבת ישראל", עמ' 126-125) ותחילה מעורר בו הנוף הנראה מבעד לחלון את זכר העבר ("קיץ נשלף בשדות. פסי רכבת / זכרונות ארץ ישראל"). אך כמו בשירים אחרים, אין הוא שוקע בתוך עולמו הפנימי, אלא מפנה מבט אל הגלריה האנושית של נוסעי הרכבת, וההתבוננות בהם תופסת את מקומה של ההתבוננות פנימה, אל תוככי נפשו שלו. זו דוגמה אופיינית לנהייתה של שירת אלמוג אחר "הקומדיה האנושית" על שלל טיפוסיה.
יסוד המחאה החברתית נמשך בספרים המאוחרים יותר, אבל מעתה הוא קשור בהעמדה הניגודית של ההווה (שנות השבעים והשמונים) מול העבר - הידרדרותן המוסרית והסתאבותן של החברה והמדינה לעומת התום והפשטות של ארץ-ישראל בימים של טרם מדינה, אולי גם לעומת האידיאליזם של שנות החמישים המוקדמות, שעדיין היה בכוחו לשמש מקור השראה לשירת המחאה המוקדמת של המשורר. בשירים המאוחרים, מ"הצדעה לישראל" ואילך, משתנה היחס לעולם הילדות ולדמות האב והם עומדים בסימן הפיוס והקירבה המחודשת (הצחוק המשותף של האב ובנו בשיר "אם תראו סוכה עפה תדעו" ממחיש את הקשר בין השניים). "בשעות של מבוכה ואובדן זהות עצמית אני עולה אל בית אבא", מתוודה המשורר (רחוב הרצל", עמ' 85).
יש בין המבקרים, שהגדירו את יחסו של המשורר אל עברו כנוסטלגי. ברוך לינק, למשל, מציין "התייחסות ונטייה נוסטלגית לילדות ולמייצגיה השונים בשירים". לעומת זאת מטעימה רנה ליטוין ("הארץ", 28.8.81), כי "שחזור העבר אינו נושא אופי של נוסטלגיה לעולם שכולו טוב, אלא התרפקות על עולם ערכים, אשר גם הפרספקטיבה הביקורתית אינה גורעת מן ההזדהות עם יופיו", שכן עניינם של השירים "לא אידיאליזציה של עולם ההולך בגדולות, אלא אהבתה של תקופה, שמצאה אושר ושמחה בקטנות". ואמנם, אלמוג אינו מעלים את המצוקה והסבל שידע בילדותו, אלא שהתנגדותו להווה היא כה עזה, עד שהדבר מביא אותו לראייה בלתי-מאוזנת של העבר; שהרי ממקורות אחרים אנו למדים לא רק על עוני ומצוקה חומרית בא"י המנדטורית, אלא גם על אי-צדק חברתי, על שחיתות וניוון מוסרי. בדומה לנביא, שזכר לאומה הישראלית את חסד נעוריה, את לכתה במדבר, וכאילו שכח את כל אשר עוללה בימי נדודיה, גם המשורר מבליט את הניגוד בין תל-אביב שעבר להווה.
בשירו "הילטון ירושלים" (עמ' 74-71) אומר המשורר עצמו: "לא מבינים שזו מחאה / חושבים נוסטלגיה". שיר זה, המציג את ישראל הנהנתנית, רודפת המותרות, באמצעות מראות מקוטעים מן הלובי של המלון הירושלמי המפואר, הוא משיריו העוקצניים ביותר. האזכורים התנ"כיים המשתרבבים לתוך הטקסט העדכני, העגתי לעתים, מגבירים את הגיחוך והאיוולת של המצב הקיומי הישראלי וממחישים את זילותן של הקדושה, הרוחניות והנצחיות המיוחדות בדרך כלל לירושלים, בייחוד בנאומיהם חוצבי הלהבות של פרנסים ציוניים:
הילטון ירושלים. השעה שתים והנה מי בא אם לא כושן רשעתים. יושב בלובי מזמין שופס קורא בזלזול למלצר חושב שהוא במשתה בלשאצר וגו'
באמצעות העימותים בין הרמות הלשוניות השונות ממחיש המשורר את עמידתה של השירה מול שטחיותו של הבידור. אכן, "מלחמת תרבות" פרטית של משורר (האומנם מלחמה אבודה?)
גם בחריזה, שנוקט אלמוג ברבים משיריו המאוחרים, אפשר לראות תחבולה, שתכליתה "חיזוק הנעימה האירונית שבדברים", כדברי עדה ברקאי ("על המשמר", 15.6.79). המבקרת גם מציינת, ש"הטון הקליל, ה'פזמוני' כביכול, מבליט את הפער בינו לבין הבעיות הרציניות, כבדות המשקל, שאותן מבטא השיר". מעניין, שהמשורר עצמו כותב ברשימה "עם החרוז ובלעדיו" (עמ' 155-154): "נפרדתי משירת החרוז בתחילת שנות השישים". הוא מתעלם מן העבודה, ששירתו המאוחרת מלאה בחריזה - אמנם, חריזה בלתי-סדירה ובלתי-סכמאטית, משוחררת מכבלי הבתים המרובעים, החוזרת אל מקורותיה הראשוניים, שיר הילדים והפיוט הקדום. אך ההבט המוסיקלי-פרוזודי של שירת אלמוג מצריך עיון נפרד.
למרות ספקנותו של המשורר יש לקוות שיימצאו לספרו החדש-ישן אוזניים קשובות ולבבות פתוחים. ואולי יארע לו מה שאירע בשיר על הסוכה העפה: "אמרתי שלא אכתוב והנה אני כותב".
