"לא היה זה מה שצפוי להיראות כאן, במישור החוף של תל אביב"
מאת מעיין הראל
כל שירי פנחס שדה
פנחס שדה (מימין) והזמר אהוד בנאי
תצלום ארכיון: ירון קמינסקי
הוצאת שוקן, 366 עמ', 89 שקלים
המוכר בחנות הספרים המשומשים ברחוב יפו בירושלים מספר לי שהיום כבר מבקשים פחות את "החיים כמשל". חולף זמן עד שהוא מוצא שני עותקים של הרומן שהסעיר דורות שלמים של קוראים ומבקרים, ובמידה רבה סימן את פנחס (פלדמן) שדה כמחברו של "רומן הווידוי האוטוביוגרפי" העברי. אולי עכשיו הוא זמן השירה. כי מעט יותר מעשור לאחר מותו של שדה יוצא לאור קובץ הכולל את רוב יצירתו השירית וכך ניתן לבחון אותה כחטיבה אחת, ומעט ממרחק, כשאינה מוקפת בפרשנויות עצמיות בפרוזה או בראיונות חושפניים. אפילו תמונתו של שדה נפקדת מן העטיפה (הבלורית המתנופפת, העיניים הכחולות), וגם כל מידע ביוגרפי כלשהו (נקודה מתמיהה במקצת), רק תמונת עלי שלכת ("ליפול כמו עלה", קיווה שדה בשיר משנות השמונים). הספר אינו כולל אמנם כארבעים שירים המשובצים ב"ספר האגסים הצהובים" (1985) שעתיד לראות אור בנפרד, ובכל זאת הוא מאפשר התבוננות מקיפה בשירתו של שדה, כפי שנכתבה במשך יותר מארבעה עשורים.
הקובץ הזה מספר בראש ובראשונה את סיפור השירה הייחודית הזאת, שראשיתה ב"משא דומה" מ-1951, שבו ממשיך שדה, לפחות לכאורה, את המסורת האקספרסיוניסטית של שירת אצ"ג (אם כי לעתים קרובות ללא המתח הפנימי המאפיין שירה זו), ואת עמדת המשורר-הנביא המיתי המרומם, המטיף, הרואה בשירו "שיר דגל ודת" (עמ' 16), הכמה אל "המציאות האחרת", הרוחנית, "אשר מעבר לרחובות, שווקים ואבן" (עמ' 11), כמו גם אל ההוויה האלוהית ("אתה האם הקדומה ... / אתה האהבה ...", עמ' 67).
זוהי גם שירה רומנטית מאוד, הרואה במוות הוויה נכספת וב"אזור הדמדומים" של החלום והשינה תחום מועדף. היא גדושה ב"נופי נפש" רומנטיים ("יערות רחוקים ... עמקים הנעטפים ערפל", עמ' 82), בפיגורות ובתמונות אקספרסיוניסטיות, מפתיעות לעתים, אך לרוב נדמה שהפאתוס הלשוני והרטוריקה המוגבהת מאפילים על הישירות הכנה שלה.
הדובר בשירים הללו בוחר להציג את עצמו כמי שאינו "שייך לשום בית, או לאשה, או למולדת / (...) / אלא לחלומותי שלי (...) להיות, להיות אני בלבד, להיות שלי בלבד, להיות אחר (...) לבוא אל עולמות האור". ואולם נדמה כי ה"אופציה האחרת" שלו לובשת פנים מעניינים יותר דווקא בקבצים המאוחרים.
כבר ב"מסע הצלב" שהוא עורך בעקבות "ירושלים החדשה" (בפואמה "שירת ירושלים החדשה", 1954), מסתמנת אפשרות שונה במקצת. כי לצד הכמיהה "ללטש משפטי שיר (...) להפוך המים הפשוטים של החיים ליין" (עמ' 114), בתוך השפה הכמו-מקראית וההבלחות מן הברית החדשה נחשפים רגעים קונקרטיים, כמעט פרוזאיים, של הקיום הלונדוני: "העלמה פרייר מבלה שעות ארוכות באמבטיה; מר טיילור/ מאזין, בחדרו, לתוכנית השעשועים של הבי.בי.סי" (עמ' 126). כך, בעיקר החל בשירי "אל שתי נערות נכבדות" מ-1977, ובאופן בולט יותר בשירים שנכתבו בשנות השמונים, כותב שדה יותר ויותר את הסיטואציות הקונקרטיות על פני אלה המופשטות, את שירת ההתבוננות המדויקת.
תחושת האין עודה נוכחת בשיריו, אלא שתחת ההצהרות הגדולות בנוסח "נכספתי היות לאין", הוא מנכיח את ההיעדר (הקיומי? הדתי?) ביום-יומי, באותו רגע שבו "איש שוכב בחושך על מיטתו", לצד הנערה ש"שערה נופל על לחיו על חזהו (...)" אבל "היא איננה" והוא "שוכב בקבר על קרקע הים" ("אשכבה", עמ' 148). או ברגע הגילוי של הסתיו שבו "אפרסקים/ נמכרים בשוק/ סנדלים כבר לא" ("סתיו", עמ' 269). הפנטסטי-הקסום נוגע במוחשי, באופן ההופך את שירת שדה המאוחרת למפתיעה בדיוקה: האור המופלא והחלום נוגעים ב"חשמל הצהוב", בסיטואציות חוזרות של ישיבה בחדר, הערים הרחוקות, הנכספות, מתגשמות גם דרך "ארוחת הבוקר במלון" (עמ' 298).
השילובים המרתקים הללו מחייבים גם לשון חדשה, היברידית, שבה משמשות בערבוביה התבניות המקראיות, הנבואיות, התלמודיות: "שני כרובים סבלים./ (...) / וירומו ויסבו עם משאם וירחיקו אל התכלת" , עם הדיבור על "איפה ירקות בשביל שבת? אני לא יודע את הדרך" ("שירי הסוחר המוטרף", עמ' 234). זהו עולם שבו אנה מגדלנה היא "נתמכת סעד" (עמ' 200). החוויה הרוחנית-הדתית עודה נוכחת בשירים הללו, אך לא עוד רק באמצעות "המלים העורגות (...) / ישתבח שמך" (עמ' 68), אלא בעיקר בהצגתה כחוויה של שבר או של התפכחות: "הנמר בעל העיניים המטורפות / רובץ לו בפינה, מנמנם.// על אלוהים עדיין אינך יודע, בכל זאת, מה לומר" ("מקץ חמש שנים", עמ' 283); כחיזיון נצח "מונמך" (כאותו קיום זוגי עתידי ב"בית העלמין של חולון"), או לחלופין - כזיכרון מקוטע, חלקי.
אולי משום כך זוהי גם שירה אירונית, לעתים, ומקומית מאוד. כותרות השירים כמו מסמנות את ראשית ההליכה או ההתבוננות, היומנית כמעט, ב"שוק מחנה יהודה, ליל חורף", ברחוב אגריפס, בקילוף "פיסות נייר קטנות ממעטפות מצהיבות" (עמ' 315), ב"כיכר לחם אחת, וחפיסת גבינה, ושלוש קעריות של לבן" ("על אי הצורך לנסוע לסין", עמ' 274).
שיאו של מהלך זה באחד השירים האחרונים, החשופים והרגישים ביותר של שדה, מתוך "איך זינג וי א פייגאלע", שכותרתו: "עם קבלת תוצאות בדיקת הריאה ב-C.T": "אני שוכב מכווץ בקצה המטה כמו חיה קטנה./ אינני יכול יותר לכתוב שירים". הראייה "חודרת העצמות" של המכשיר המכני מחליפה כאן את "הראייה הרוחנית"; המוות הגופני, הריאלי הצפוי בא תחת הדיבור על הגוף כ"קליפת הפרי הגנוז", ומי שתיאר עצמו כ"חיית מים קדמונית" בשעות של "האלהה עצמית" (עמ' 86), הוא עתה "חיה קטנה". ועם זאת, דווקא זו, אולי, כפי שציין כבר זך, שירה שהיא קרובה יותר מכל לספר התפילה.
בהקשר זה ראוי להעיר הערה נוספת: מקובל לתאר את שדה בביקורת כ"אחר", מי שלא צעד בנתיבים המוכרים של הכרך האלתרמני, לא הסתפח לאף חבורה ספרותית, ושיוכו ל"דור הפלמ"ח" מעורר לא יותר מגיחוך (אם כי דווקא יצירתם של רבים מבני הדור ה"קולקטיבי לכאורה" הזה נקראת יותר ויותר כייחודית, אישית וחד-פעמית, ודי אם אזכיר שמות כאמיר גלבוע, ט. כרמי, יורם קניוק או יהודית הנדל). ועם זאת, נדמה כי מעבר לדרמות האדיפליות של חילופי הדורות הספרותיים בשירה העברית, התרחשה ומתרחשת בה כל העת הדרמה הרליגיוזית הגדולה, ודווקא בלב-לבה של החילוניות (כפי שטען כבר אריאל הירשפלד), דרמה החוצה תקופות וחלוקות מיגדריות.
והנה, בדרמה הזאת יש לשדה וליצירתו (ברליגיוזיות הגלויה והסמויה שבה) מקום חשוב, לעניות דעתי, ואולי דווקא בהיותה לא לאומית באופן מובהק, וייתכן שאף בשל זיקתה העמוקה אל הנצרות (נושא שבו ראוי עוד לדבר). האם לא ניתן למצוא את הקשר בין המוות של שדה, שפניו פני נערה, לבין "המלאכים הסחוטים" של יונה וולך? האם אין שירתו של יאיר הורביץ נוגעת לא אחת בזו של שדה? ועדיין לא הזכרתי את הדיבור השבור, המגומגם, של אבות ישורון, המופנה שוב ושוב אל האל, או את שיריו של בנימין שבילי, המתכתבים באופן גלוי במיוחד עם אלה של שדה.
ומן הבחינה הזאת שירת שדה אינה רק "גידול חריג", שולי, בשירה העברית, אלא חלק בלתי נפרד ממנה ומן המקום שבו היא נכתבת - מ"מישור החוף של תל אביב" או מירושלים. לא בכדי מוצאת עצמה גם אגי משעול, "משוררת ההיפרשוק", פוסעת אחריו "למשך רחוב חשוך אחד / (...) / ממשכנות שאננים לעמק רפאים" ("הליכה בעקבות פנחס שדה", אגי משעול, "מבחר וחדשים", עמ' 271).
פנחס שדה
הסופר והמשורר פנחס שדה (פלדמן) נולד בפולין ב-1929 והגיע לישראל ב-1934. קובץ שיריו הראשון, "משא דומה", ראה אור ב-1951. את עיקר פרסומו הקנה לו הרומן הווידויי "החיים כמשל" (1958). שדה, חתן פרס ביאליק, מת ב-1994
מעיין הראל מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב
