אחרי שני רבי מכר, העמידה שולמית גלבוע במרכז ספרה החדש אשה קטלנית שקשה להזדהות איתה. היא אומרת שלא רצתה ליצור מפלצת, אלא לחשוף רוע שקיים בכולנו ואנחנו משתדלים להסוותו. חוץ מזה יש שם חשד לפדופיליה וגילוי עריות, ותיאור מפורט של יחסי מין לסביים, וכשהיא קוראת לפעמים קטעים שכתבה, היא מרגישה איום ונורא
שולמית גלבוע. מה זה אומר שאני סופרת? הצורך שלי לכתוב חזק, אז ודאי שאני סופרת
צילום: ירון קמינסקי
כשנולדה קראו לה שולמית וכך נרשם בתעודת הזהות שלה, אבל בחיי היום יום קוראים לה שולה. גם במקום העבודה, ב"ידיעות אחרונות", שם היא עורכת מינואר את עמודי הספרות, היא שולה. גלבוע מרוצה מההפרדה בין שתי הזהויות, "נתק חיובי שעוזר לי לנתב בין האשה הכותבת לאשה החיה. מי שאומר שולמית גלבוע לא יודע שזאת אני, שולה. מאז שהתחלתי לכתוב בגיל שבע אני מתביישת. השירים והסיפורים הראשונים ראו אור כשהייתי כבת 18 והיה לי נוח כבר אז שלא ידעו שזאת אני. במשך הזמן זה הפך לצורך חזק יותר. כדי להיות סופרת עלייך להיות אנוכית ולוותר על כל התחשבות בסביבתך. בתוכי ידעתי שהמשפחה והילדים זה מה שחשוב, ואילו הספרות היא מין הכרח שאת עושה ב-4 לפנות בוקר".
אפילו עכשיו, כשספרה החמישי רואה אור ובסוף החודש ימלאו לה 62, גלבוע אינה מוותרת על השפיל הזה, סופרת, לא-סופרת. "מה אני צריכה את ההילה והפוזה של הסופרת?" היא מתקוממת. "מה זה אומר שאני סופרת?" היא מיתממת. "אסור לראות בספרות יעוד. יש בזה משהו אנוכי ופוזאיסטי. אדם שמאמין שיש לו שליחות לא יכול, למשל, להיות אירוני. הצורך שלי לכתוב חזק, אז ודאי שאני סופרת. גם בתקופות שלא כתבתי ידעתי שאני הרבה יותר טובה מאלה שמוכרים כסופרים. אני זקוקה לדואליות הזאת. כל השנים נאבקתי בצורך לכתוב. לכן אני נאחזת בעבודתי בעיתון, כדי שהכתיבה תתממש רק כשאני חייבת".
התשובות שלה קצת מתעתעות. דווקא היא, העוסקת במלים רוב שעות היממה, נוטה לומר דבר והיפוכו באותה נשימה ואם היושבת מולה נראית לרגע תמהה, היא מעירה שהכל אצלה הפוך על הפוך, ומוסיפה שהיא חסרת סבלנות ולא תמיד יש לה כוח להסביר הכל.
השבוע יוצא לאור הרומן שלה, "אשה קטלנית" (הוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד), והוא השלישי בטרילוגיה. קדמו לו "ארבעה גברים ואשה" (2002) ו"דרך בעלמה" (2003), שיצאו בהוצאת "ידיעות אחרונות" והיו רבי מכר.
כמה הכניסו לך הספרים?
"סכום השווה למשכורת של שנת עבודה, כ-150 אלף שקל. רב המכר הראשון, 'ארבעה גברים ואשה', מכר כ-150 אלף עותקים והשני, 'דרך בעלמה', מכר כ-100 אלף".
"אשה קטלנית" נולד תוך כדי כתיבת "דרך בעלמה". היא ידעה ש"הספר השלישי יעסוק ביחסים בין שלושה דורות של נשים, שאמורים לשקף לא רק אהבה ותלות אלא גם את המריבות המתמידות. רציתי לטפל בטרגדיה המובנית של ההורות. כמה שלא תביני את ילדייך, איכשהו תמיד תפגעי בהם. מה שסבלת מהורייך תנחילי ותעוללי לדור הבא. כמי שנגעה בספריה הקודמים בבעיות אישיות ואנושיות בצורה הכי פנימית ואמינה, תוך אמירת דברים באופן גלוי עד הסוף, ידעתי שאגע בנושאים האלה".
איך נולד הספר?
"כמו תמיד אצלי, ספר מתחיל ברעיון. כשכתבתי את 'ארבעה גברים ואשה', ב-99', נסעתי לאוקספורד בזכות מלגה. לראשונה בחיי היה לי פנאי לכתוב. זה היה רגע של אמת, שהרי כל חיי שיקרתי לעצמי שאני רק אומרת שהחיים חשובים מהספרות, כשזאת בעצם הצדקה לא לעשות כלום. ב-5 בבוקר התיישבתי מול חלון הנשקף לדשאים מכוסים כפור תכלכל. פתחתי את המחשב ואמרתי: נו שולה, מה עכשיו? על המושב שבו נולדת כבר כתבת, ואת חייבת להחליף נושא.
"החלטתי לכתוב על צמיחתה של אשה באמצעות הצד השני, הגברים בחייה. כך אירע עם 'אשה קטלנית'. לפני שנתיים לקחתי חופשה ונסענו, אלי בעלי ואני, לכפר ורדים, שם קנינו בית קטן באזור מבודד ומרוחק. אלי יצא לפנסיה (מתפקידו כראש החוג לחינוך במכללת לוינסקי) זמן קצר לפני כן. כל חיי חלמתי לחזור לאדמה ובמאמץ קנינו את הבית הזה שבו גם אלי, שהיה בן 65, היה אמור לכתוב ספר בתחום החינוך. הוא שהה שם שבועיים לפני ואני תכננתי להתחיל את רב המכר השלישי.
"במוצאי שבת הוא אמר שהוא רוצה לצאת מוקדם לכיוון תל אביב, לפני שיתחילו הפקקים. בערב אני מקבלת טלפון מהבן הצעיר, שאלי קיבל שבץ מוחי והתמוטט בביתנו שברמת אביב. כעבור זמן קצר הוא מת. במשך חודשיים לא יכולתי לעשות כלום, מלבד לתפקד. בשביל כתיבה ספרותית היה צריך לצאת מהשולה כדי להיות שולמית, כך שעברו כמה חודשים עד שהתיישבתי לכתוב. הספר הזה התחיל פעמיים".
מכאן צצה אצלך האשה הקטלנית?
"לא החלטתי מראש לכתוב על אשה קטלנית. אופן הכתיבה שלי אינו מאפשר החלטות רציונליות כאלו, מכיוון שאני מתחילה לכתוב ללא שלד עלילתי וללא דמויות. במחשב היתה הפיסקה הראשונה של
שולמית ואלי גלבוע, 1967. מותו קטע את כתיבת "אשה קטלנית"
הספר, שבה מאיה מתארת חוויית ילדות עמומה של היקשרות לשולחן כעונש. מאיה היא אשה בוגרת ומתמונת הזיכרון את חייבת ככותבת לצאת אל האדם הזוכר. כאן, היא נעשתה לי פתאום אלמנה. זה נבע מעצמו. הגעגועים אל הילדות וגם אל העונש התמוה נבעו מסיטואציה עכשווית של אלמנות.
"ברגע הראשון זה החריד אותי, אני אוהבת להרחיק עדות מעצמי, וגם חשבתי שעדיין איני בשלה לעסוק בנושא כה טעון אישית. לכן שלחתי אותה בספר לפסיכולוג, אבל די מהר ראיתי שאני חוזרת לתחושת האלמנות, לא כחוויה של בדידות אלא כאשמה - 'הבעל מת לך בגללך', 'לא היית מספיק טובה אליו' - ומהאבסורד הזה נוצרה אשה קטלנית.
"חיפשתי במקורות, נעזרתי בתלמוד המתורגם של עדין שטיינזלץ ונוכחתי שההחלטה נכונה. כדי לחוות אשם אמיתי לא די בגבר אחד, זו צריכה להיות חוויה שחוזרת. מה עוד, שאם תחושת האשם אינה נובעת מאירועים או ממעשים קונקרטיים, אלא ממשקעים שבעמקי הנפש, הרי ככל שימותו לה יותר בעלים כך יהיה האבסורד של אשמתה חזק יותר. כך, במין הפוך על הפוך, ככל שהיא תאשים את עצמה יותר מגיעים למסקנה שהיא אינה אשמה כלל. בפרפראזה אחרת, אם היא אשמה - אז כל אחד יכול להיות אשם.
"בהמשך נוכחתי שהקטלנות אינה רק במישור של בני זוג, אלא היא קיימת ונוכחת כמצב נפשי גם ביחסים בין אנשים בכלל, ובצורה יותר מהותית - כלפי ילדים שהורים מביאים לעולם. גם כאן מצויה אותה תערובת בלתי אפשרית, שבה דווקא את האדם שאת אוהבת יותר מכל, את חונקת. ואז הקטלנות היא למעשה תיאור של מצב אנושי שבו אנו מתכוונים לטוב, כלומר מתחתנים, אוהבים, מביאים ילדים, מחנכים אותם וכולי, אבל מאחר שאיננו יכולים לענות על ציפיות הזולת, ובהרבה מקרים איננו יכולים אפילו להבין או לקבל את רצונותיו הכמוסים, אנו פוגעים בו. הורגים בו ובנו. מחסלים ומדכאים הרבה כוונות טובות וחלומות אישיים".
מתחילים ישר בגועל-נפש
כיממה נמשך ההווה של "אשה קטלנית", ובה מתגלים ומתערטלים הגיבורים, בני משפחתה של מאיה, פקידה בת 40 פלוס. שלושה בעלים היו לה. עם הראשון, שנהרג בתאונת אופנוע, התחתנה כי היתה בהריון. השני נהרג בפיגוע לאחר גירושיהם. השלישי, עמי, אביהם של מעיין וערן, מת מסרטן הלבלב לאחר כ-20 שנות נישואים מוצלחים. מאיה, האלמנה הסדרתית, תוהה אם היא קטלנית כמו תמר, כלתו של יהודה בספר בראשית.
סמוך ליום השנה למותו של השלישי באה מאנגליה בתה הבכורה של מאיה, גל, מלווה בבת-הזוג שלה. ביקורה נועד לברר אם יש בסיס עובדתי לתחושות שעולות בה בנוגע למשהו שקרה לה בילדותה עם הבעל השני של אמה. אלא שבתאום זמנים מוזר, דווקא כשגל מנסה ללבן את אותו זיכרון לא ברור, מגלה מאיה תגלית דומה על בעלה השלישי. מחברת ובה צילומי ילדות עירומות מעוררת חשש שגם עמי, הבעל המושלם לכאורה, היה פדופיל. מאיה מוצאת את עצמה תוהה אם כל בעליה דומים זה לזה בסופו של דבר ומה חלקה שלה בבחירה בהם.
איך חדרה הפדופיליה לסיפור ומה הפונקציה שלה?
"אני ממש לא יודעת. זו לא הצטעצעות. איך אצליח לשכנע אותך שהדברים נובעים תוך כדי כתיבה, כמו הקטלנות? כל מה שאני עונה לך זו חוכמה לאחר מעשה, כשאני מנסה להבין למה כתבתי מה שכתבתי. חשוב לציין שאין בספר פדופיליה ממש, יש רק חשדות והם מוטלים בספק, מאחר שמדובר ביותר מגבר אחד. כשסיפור חוזר על עצמו יותר מדי, הוא הופך למפוקפק.
"אצל גל זה פשוט התבקש. היא ילדה מוזרה, סגורה, אביה מת כשהיתה בת שנה וחצי ואמה נישאה די מהר לגבר, שמלכתחילה חשב רק על צרכיו שלו. הפדופיליה יכלה להסביר את הסגירות ואת ההתנכרות שלה לחיבה שמנסים להרעיף עליה. אצל הבעל השלישי העניין יותר מורכב, והחשד בא, כנראה, גם מהצורך שלי לא ליצור דמות מתוקה מדי.
"פדופיליה היא אקט שכולו ניצול ואנוכיות, אין בה אפילו שמץ זעיר של חשק או תאווה. אני חושבת שהייתי זקוקה לפדופיליה כשיא הרוע, כסמל לנחיתות השפלה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. הייתי צריכה אותה במישור העלילתי, כי אחריה החיים באמת אינם יכולים להימשך כמו קודם. מצד שני, חשד עדיין אינו עובדה. ומאיה, שהולכת ומתנתקת משלושת בעליה, בעיקר מהשלישי, עשויה להעליל עלילות. מי שהאלילה את הבעל השלישי, עכשיו תעליל עליו. חשד גם יכול להיות צורה תת הכרתית של אבל כבד. כשאת מאשימה מישהו יקר לך במשהו נוראי כל כך, קל לך אחר כך להשתחרר מקשרייך העמוקים אליו".
ומדוע הפכת את גל ללסבית?
"אי אפשר לומר למה היא לסבית. אי אפשר לומר שהיא לסבית כי גדלה אצל אמא כזאת, כי התעללו בה בילדותה (כי הרי לא ברור שהתעללו בה), ושנית, תופעת החד מיניות מורכבת בהרבה. וזאת עוד בלי להיכנס לשאלה אם אדם נעשה חד מיני בגלל גנטיקה או השפעת הסביבה. הרי ברור לכולנו שיש אלפי מקרים של התעללות מינית שקורבנותיהם לא נעשו חד מיניים.
"גל כלסבית מאפשרת לי להראות את הצביעות של מאיה (ושל כולנו), שמצד אחד בטוחה שהיא מקבלת את בתה, ומצד שני נמנעת מלהתייחס אליה בטבעיות. העמדות הפנים שלה, שגל חושפת בכזאת מיומנות, מראות שמאיה, עם כל הכנות הפנימית, בכל זאת משקרת לעצמה. שוב, הפוך על הפוך. ומנקודת מבט אחרת אפשר לומר שגל לסבית משום שאחרי שהכרנו את מאיה ואת אמה, גל אינה יכולה להמשיך את השושלת. אני רואה בזה אקט של אומץ אנושי: אדם מחליט לעשות את מה שנראה לו שהוא רוצה לעשות. ואני מדגישה, 'נראה' לו, כי הרצון מתחלף בהתאם לתנודות הנפשיות ולתמורות הסביבתיות, אבל האדם מחליט לעמוד זקוף ולצעוק, 'כזה אני'. מי אנחנו שנפריע לו?"
יש בספר תיאור מפורט מאוד של יחסי מין לסביים. האם זה נבע מחישוב שזה מוכר טוב?
"אני לא יודעת על זה יותר ממך. הסצינה באה לתאר חום וקירבה. אשר לשאלה למה פרטי פרטים, כי כך אני מתארת כל דבר ודבר בכתיבתי. למה כשמגיעים למין צריך להתאפק? אני לא יודעת איך כתבתי את זה. לא התנסיתי מעולם וככה ראיתי את זה, כולל כשהיא שואלת אם להביא ויברטור. הלסביות אולי יגידו שזה לא האופן שבו הן מתעלסות. אם הן יתקוממו, אתנצל.
"מין הוא פן נוסף של האדם, בדיוק כמו שאת מציגה התלבטויות נפשיות. ב'ארבעה גברים ואשה' תיאורי המין היו הכרחיים, כי הגיבורה צמחה מהיותה תלותית לעצמאית והחיים הובילו אותה בממד הזה. היו שטענו שזה עשה ריאקציה למין וזה יצר אפקט הפוך. זה לא היה תיאור האדמה הרועדת אצל המינגווי. בחיי אני שמרנית ובכתיבה אני נותנת כבוד לחומרים שאני מטפלת בהם. הכל חומרים. זין הוא חומר כמו ששד הוא חומר וכמו שאהבה ותכול הריסים והנפיחה הם כולם חומרים. לפעמים אני קוראת קטעים שכתבתי ואני מרגישה איום ונורא".
אבל את מצטרפת לגל גדול בתרבות העכשווית, שהפך את המיניות למשהו סחיר וקליל כמו בפרסומות.
"הדור של ימינו מפסיד מכך שהכל גלוי וחשוף. בעיני, התקופה שהיינו מחזיקים יד ביד במשך חודשים עדיפה. החבר'ה מפסידים מזה שהם מתחילים ישר בגועל-נפש".
גועל-נפש?
"בשנות ה-50 היתה התבטאות שיושבים באסם וקוראים פושקין לפני שניגשים לגועל-נפש. מין הוא פן נוסף במורכבות הקיום שלנו והוא הכרחי כדי להראות קירבה. לא אהיה מסוגלת לקיים יחסי מין ללא קירבה רגשית עמוקה. שפת הסטוצים זרה לי, ויחד עם זאת אני כותבת כמו שאני כותבת.
"אין הבדל בספר זה לעומת קודמיו. למין אין תפקיד כשלעצמו, ואם נרמז בשאלתך שאני משתמשת במין כדי למכור, אני מוחה בתוקף. להפך, משום שהרגשתי כל כך לא נעים בגלל הטענה הזאת, נמנעתי בספר השני בטרילוגיה, ב'דרך עלמה', כמה שאפשר מלתאר מין. אבל כשאת כותבת באופן ריאליסטי ומתארת אנשים ותחושותיהם, אינך יכולה להימנע ממין, ולמעשה תפקידו להראות את בני האדם ברגעים השבירים שלהם, ברגעים שבהם מאבדים שליטה. למה להעמיד פנים שרגעים כאלה לא קיימים?
"פעם אמרו שאם את באמת רוצה להכיר גבר, את חייבת לשכב איתו (אותו דבר לגבי אשה), ואותו דבר בספרות, אם את רוצה לרדת לנשמת הדמות את צריכה לראות אותה במערומיה. המשכב בין גל לורד מראה את רכותה ותלותה של גל, והמשכב בין עמי למאיה טומן את זרעי הפורענות העתידית. זה הכל. זה שאני מצליחה לתאר את זה בצורה כה משכנעת שאנשים מתרגשים, זו דווקא מעלה ולא חיסרון".
הכוח של החולשה
האם הספר מיועד בעיקר לנשים?
"הטרמינולוגיה הזאת עושה לי פריחה. אני לא מסכימה שיש 'ספרות נשים'. האם תשאלי סופר גבר אם הוא כותב 'ספרות גברים'? ודאי שלא, גם אם כתב רומן על משפחה, או על גידול ילדים. במונחים המקובלים אצלנו, כל מה שנחות שייך לנשים. תיזכרי במושג היסטריה שנבע מן הרחם. הגישה הקלה הזאת, שבה אנחנו כנשים מקבלות את זה, מקוממת אותי.
"מאיה שבספר אינה נשית במושגים הסטריאוטיפיים. היא אמנם בעלת אברי מין נשיים ומחפשת בני זוג, אבל אינה יודעת לאפות ולבשל, אינה כל כך מוצלחת בסיפוק 'חום', כל הזמן שואפת להתקדם, ללמוד ולעבוד מחוץ לבית. זה שהיא לא מצליחה, דווקא בגלל הנשיות שלה, רק מחריף את היותה אדם, לא רק אשה. ואם כוונתך לשאול מי קהל היעד של הספר, נשים או גברים, אני חושבת שמי שעשוי לקבל אינפורמציה חדשה, מי שעשוי ללמוד דברים שלא העלה בדעתו, אלה דווקא הגברים".
מנחם בן כתב לפני שבועיים במדורו ב"מעריב", ששישה מתוך שבעת הספרים המוליכים ברשימת רבי המכר כתבו סופרות, ושהנושא המשותף לספריהן הוא יחסים ומשפחה.
"חלק עצום מספרות העולם עוסק ביחסים בתוך המשפחה. די להזכיר את המשפט המפורסם שבו פתח טולסטוי את 'אנה קרנינה': 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחה אומללה, אומללה על פי דרכה'. השאלה היא מה עושים עם הנושא הזה. הייחוד של הסופר נובע מהשאלות שהוא דן בהן, ומהאופן שבו הוא מתמודד איתן ומביע אותן. הספר שלי עוסק מצד אחד בהתמודדות עם אבל, אבל מצד שני הוא מתמודד עם האופי הנזיל של הרגשות.
"הסיווגים האלה לספרות נשים אומרים למעשה אחד משני דברים: או שהספר גרוע, או שהקהל שלו נחות. אם הספר גרוע, הוא לא גרוע בגלל שכתבה אותו אשה אלא בגלל שכתבה אותו סופרת גרועה. ולא חסרים סופרים גברים גרועים. ואם מתכוונים שאת הנשים מעניינים רק נושאים כמו משפחה וילדים, אז אומרים למעשה שהנשים הן קהל קוראים נחות. ובכן, הנשים הן רוב הקוראות, לא רק בארץ, גם בעולם. ודאי שיש ביניהן קוראות נחותות, אבל לא חסרים גם קוראים גברים נחותים. אז מהו בעצם הסיווג הזה, ממה הוא נובע אם לא משוביניזם?
"ולכן, במקרה שלי, אם את רוצה לומר שזה ספר לאלמנות, לנשים גרושות, לילדים, לילדות שיש להן בעיה עם אמא, אני אומר לך, למה לא? בשמחה. נשים הן קוראות טובות, נשים אוהבות לקרוא, אשמח שהן תקראנה אותי. אבל אני לא מוכנה לסיווגים שוביניסטיים".
קשה להזדהות עם הגיבורה שלך. היא דוחה, אטומה ומלאת רחמים עצמיים והיא בעצם סוג של מפלצת.
"אני רואה אשה קטנה ואמיצה שהחיים לא אפשרו לה להתפתח. אני רואה בה אומץ במנות קטנות. אני מקווה שיבוא קורא ויגיד, מתו לה שלושה והיא רצה הלאה. לא רציתי ליצור מפלצת. רציתי להראות את המפלצת שבכולנו ואת הכוח של החולשה. אני לא מאמינה בדמויות גבוהות, חזקות ויפות. אי אפשר להזדהות איתה כי היא לא עושה לך טוב. היא לא מאפשרת לך לעבור קתרזיס. אני מקווה שיראו אותה כמי שמתמודדת ולא סתם צפה".
איזו השפעה את רוצה שהספר ישאיר על קוראייך?
"ספר צריך לעורר את הקורא לשאול שאלות. יש ספרות שגורפת אותך לעולמות אחרים. זה לא מעניין אותי. אני לא באה לספר סיפור ואני לא באה ללמד משהו. אני רוצה שהקורא, ולא חשוב מאיזה מין הוא, יקרא, יעצור ויחשוב, וישאל את עצמו שאלות. הוא לא חייב לאהוב את הדמויות, הוא לא חייב להסכים, אבל הוא חייב להיות אחר מאשר היה כשהתחיל לקרוא. זו תכליתה של הספרות. לא רק עלילה מרתקת או דמויות להזדהות, אלא הטלת הספק בדברים שהאמנת בהם. ערעור של איזה שטיח שאהבת לרבוץ עליו.
"מה שהכי הייתי רוצה זה שהקוראים יחשבו אחרי קריאת ספרי, 'איך אני מתייחס לבני זוגי?', 'איך אני תופש את ילדי?', 'האם אני בטוח שאני מכיר אותם?', 'מה יש בי שבגללו אני מבין אותם דווקא כך?'. ניסיתי להראות עד כמה אנחנו טועים בהבנת רגשות. ידענו לתת לכל דבר תווית, לתייק רגשות, לפרוש אותם על סקאלה מסוימת, כבר קלישאי להגיד שיש צמידות ברגש בין דבר להיפוכו. ניסיתי להראות שהדבר עצמו הוא גם ניגודו. שהאהבה הגדולה היא גם שנאה.
"זה מה שקורה בהקצנות. ולא רק. אהבה גדולה לבן זוג היא באותה מידה גם 'חיסולו' של בן הזוג. זה המובן הפנימי של הקטלנות. קשה לי להסביר, המלים מתייגות מדי. אני מקווה שפיתולי העלילה והדיאלוגים הפנימיים של הדמויות יסבירו את זה יותר טוב ממני".
רציתי להיות פסיכיאטרית
הספר מתרחש בשום מקום. שני שירים עבריים ופיגוע אחד הם הייצוגים היחידים של הזמן והמקום. למה?
"'הגיבור' של הספר הזה הוא למעשה 'הגיבור' של שלושת הספרים - 'ארבעה גברים ואשה', 'דרך עלמה' ו'אשה קטלנית'. לכל אחד מהם יש עלילה שונה לחלוטין ואין שום קשר בין הדמויות, אבל בכולם נעשה מסע פנימי שבסופו ההכרה שאנחנו דומים מאוד זה לזה. שבכולנו יש רבדים, סודות או יצרים, שאותם אנחנו משתדלים להסוות. שאם נקבל את עצמנו כמורכבים, שאם ניתן מקום גם למה שאוהבים לכנות 'רע', נהיה טובים יותר. אני מקווה שהספר שלי הוא על-זמני דווקא בגלל שהמקום לא קובע, ולא חשוב לי לשקף את הסביבה. הגיבורה ישראלית באותה מידה שהיא יכלה להיות סקוטית או ירדנית. נושא הספר הוא מורכבות הרגשות, שהוא נושא אוניוורסלי, כך שלא משנה לי אם יחליפו את תל אביב בקהיר".
היא נולדה בתל אביב. הוריה, ריבה וחנינא גינגולד, ילידי עיירה ליד ורשה, סיימו תיכון, נישאו ובאו לארץ ב-1934. הם מצאו כאן תעסוקה כפועלים ובתחילה חיו בחדר שכור בתל אביב. בכורם ישראל, עכשיו מורה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, נולד ב-1940. שולמית נולדה כעבור שלוש שנים. לאחר מלחמת העצמאות קיבלו מהרכוש הנטוש ביפו שני חדרים בבית גדול של שייח' ערבי. אביה כבר עבד כפקיד בעיריית תל אביב.
היא למדה בבית ספר יסודי ביפו. רק צבר אחד מלבדה היה בכיתה, וכשמורה חדש שאל מי ילידי הארץ, היא הזדקפה בגאווה. בבית קראו את "דבר", ביטאון מפא"י, ואת "חירות", ביטאון הרוויזיוניסטים. האב, שחטא בכתיבת שירים כבר בנערותו, נהג לקנות ספרי קריאה. כשסיימה את כיתה ה' עברה המשפחה, מתוך אידיאליזם וגם מחמת קשיים כלכליים, למושב שדי חמד, מול ג'לג'וליה. גלבוע זוכרת את הסורגים על החלונות ואת האימה מהפידאיונים.
הוריה רשמו אותה לפנימיית בן שמן. "החינוך בבית היה פולני, כלומר הרבה רגשות אשמה, ואמא הטיפה ללימודים", היא אומרת. ההורים לא חשכו ממנה את שבטם, כחלק מן החינוך. "אמא היתה היסטרית, ואילו אבא, שהיה הכוח המניע בבית, היה מופנם ושקט". הוא מת בשנתו כשהיתה בת 19. "אמי היתה קשה וממורמרת ותמיד ראתה באחרים אשמים בכל. אולי הכתיבה שלי היא ריאקציה ביחס אליה. בילדות, כל מה שהיא אמרה קיבלתי. היא היתה אינטליגנטית קטנטונת ונמרצת. אני כל הזמן מדברת עליה. דמות האם המורכבת זו היא".
גלבוע אומרת שהחיים בפנימייה הרחק מהבית לא היו בלתי נעימים. "הייתי בין מלכות הכיתה. הייתי שקטה ולא הייתי בודדה כי היתה לי הכתיבה. יש לי מחברות מלאות מאותה תקופה. הייתי בוועדת תרבות וסיפרתי סיפורים לחבר'ה". סיפורים קצרים ושירים שלה התפרסמו בעמודי הספרות בעיתונים שונים, אבל היא השלימה לימודים בסמינר למורים כי הוריה אמרו שצריך מקצוע.
שירותה הצבאי (פקידה ביחידת מילואים) נקטע אחרי פחות משנה כשאביה מת והיה צריך לטפל באם שהתמוטטה. גלבוע לימדה לפרנסתה בבית ספר יסודי ובו-בזמן למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות עברית לתואר ראשון ופילוסופיה לתואר שני. ב-1965 נישאה לאלי גלבוע. בנם ניב, עורך בחברת החדשות של ערוץ 10, נולד כעבור שלוש שנים. חמש שנים אחריו נולד איתמר, צייר שכותב עכשיו יחד עם אמו רומן על חיי ישראלים בהולנד, שם למד באקדמיה לאמנות. הבן הצעיר, דניאל, בן 20, דתי מתוך בחירה, לומד משפטים.
"כל השנים כתבתי ופרסמתי בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים", אומרת גלבוע. "ברוך קורצווייל אמר לי בזמנו, שהוא מעדיף את השירים שלי על הסיפורים". על ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "או חורף או סופו", שהתפרסם ב-1981 בספריית פועלים, היא חתמה שולמית גינגולד גלבוע (ספרה הבא, הרומן "השקר הרביעי", התפרסם כעבור 12 שנים בהוצאת הספרייה החדשה).
במשך שנים היתה סגניתו של זיסי סתוי, עורך המדור הספרותי של "ידיעות אחרונות", וכתבה במדור רשימות ביקורת על ספרים. עכשיו, כשהיא העורכת, היא לא מוכנה לדבר על טיב הספרים שקראה בשנים האחרונות, או לגלות מי הסופרים המועדפים עליה. "יכולתי להכין רשימה של סופרים מופלאים כדי לשדרג את עצמי, אבל רציתי לבוא נטו", היא אומרת. "אני קוראת בלי סוף. אני אוכלת הכל, מספרי מתח דרך מדע, פילוסופיה וכמובן ספרות יפה. כשאת קוראת ספר טוב, מצד אחד זה מגרה אותך להתיישב לכתוב, ומצד שני זה גומר אותך, כי כשאת מסיימת רומן נדמה לך שזה הטקסט הגרוע ביותר בעולם".
מה דעתך על הפריחה המוגזמת של הספרות בארץ ועל העובדה שכה רבים נעשים סופרים?
"מאשימים את המחשב בפריחה הזאת, שהיא לא בהכרח חיובית. יש המון קוצים בשדה הזה. זה לא מפריע לי ולא אשחק את המשחק של 'הולך ופוחת הדור'. עדיף שיכתבו הרבה משיילכו מכות בברים. לפחות זה עיסוק חיובי. מצד שני, לא טוב בעיני הז'אנר של הווידויים האישיים שהופכים לספרות. זה חלק מתהליך כללי, שבו כל אחד הוא זמר ומלחין וכל אחד מופיע ויוצר. בשנים האחרונות חדלתי לקרוא את הספרות המסופרתת הישראלית. יש כאן בעלי מלאכה פרופר, שרואים בכתבים שלהם את התפירה ואת הנושאים הפופולריים שהם בוחרים".
מה את רוצה להשיג בכתיבתך?
"למה כל כך קשה לך להאמין שאיני מרגישה שיש לי מה להגיד לאומה? הכתיבה בעיני היא אקט אישי ואנוכי מאוד. כן, אנוכי. אני כותבת קודם כל בשביל עצמי, ההתרכזות הפנימית הזאת היא כורח מגיל צעיר מאוד. כשהייתי בת שבע כבר הודפס שיר שלי בעיתון, שאמי שלחה (זו הזדמנות לומר להורים לתת לילדיהם להבשיל בזמנם ומרצונם). הכתיבה עונה קודם כל לצורך שלי, אם תוך כדי כך נוצר רב מכר, זה נפלא. זה נותן לך ביטחון לומר, 'עכשיו אקח חופש כדי לכתוב', מה שלא העזתי לעשות קודם, אבל פרט לזה הרב-מכריות אינה מוסיפה כלום. היא לא ממלאת שום תהום ולא מספקת שום געגוע. להפך, היא מוכיחה לך שוב שאת כותבת מתוך בור נוראי ששום דבר לא יספק אותו.
"אז בבקשה, תביני שאני בטוחה שלאף אחד לא משנה אם אכתוב עוד ספר או לא. אין לי מסרים או אידיאולוגיות לתת לקוראים, אין בי שום צורך לשכנע אחרים באיזו תפישת עולם. זה שיש לי תפישת עולם והיא באה לידי ביטוי בספרים, זו תוצאה נלווית, לא סיבה.
"ודאי שאני רוצה שאנשים יקראו, ודאי שאשמח אם אנשים יעריכו, אבל תאמיני לי שזה במסגרת הרצון של כולנו להיות נאהבים ורצויים. כי גם אם לא יקראו אותי אמשיך לכתוב. אולי ממקום יותר כאוב, אבל תהליך הכתיבה הוא כאוב ממילא, כך שעוד כאב לא יפגע בו, להפך. אז לך זה אולי נשמע פלצני, וייתכן שגם אני הייתי חושבת כמוך אילו מישהו זר היה אומר לי דברים כאלה, אבל מי שליווה אותי שנים ארוכות יודע שכל מלה נכונה".
האם עכשיו, בגיל התבונה את משלימה עם היותך סופרת?
"רציתי להיות פסיכיאטרית, אולי לכן הספרים שלי כאלה. ויתרתי על פסיכיאטריה כי הבנתי שצריך להשקיע, ואני בטלנית. כשבכורי פרסם סיפור בגיל העשרה קפצתי עליו 'שלא תעז להתחיל, שלא יהיה לך הכורח הזה'. אבל עכשיו אני נהנית. זה מוביל אל השאלה הקלסית: מה עדיף, חזיר מאושר או סוקרטס אומלל? אנשים שחיים אתי יודעים שאני אומרת דבר והיפוכו ובכל זאת אנחנו מסתדרים יפה. חיים רק פעם אחת ולא אהפוך את הכתיבה לאידיאל. זה יחס של אהבה-שנאה.
"בכתיבת פרוזה הגיל מוסיף לך ממדי הסתכלות נוספים. פעם הייתי מיזנתרופית בהרבה, עכשיו אני מרגישה שאני רחומה. בצעירותי פורסם שיר שלי שהיה על השנאה, על הפוריות שהיא מספקת לחיינו. לא הייתי אומרת זאת עכשיו. מפויסת זו מלה גדולה יותר; משלימה, חייכנית, מקבלת - אלו מלים מתאימות יותר".*
<<
