מדוע ספרים שבמרכזם ניסיונות לאכול ילדים פופולריים כל כך? ומה מסתיר המשפט "אתה כל כך מתוק שבא לי לאכול אותך"? שני ספרים חדשים הזכירו ליעל דר כמה ניסיונות ספרותיים לאכול ילדים
היום מתחשק לי לאכול ילד סילביאן דוניו. איירה: דורותי דה מונפרד. נוסח עברי: יהודה אטלס. הוצאת צלטנר ספרים, עמ' לא ממוספרים, 62 שקלים
אמא שלי חושבת שאני אוכל מיה סביר. איירה: דנה רונן. הוצאת עם עובד, עמ' לא ממוספרים, 54 שקלים
כל הורה שמנסה לחשוף את ילדו הקטן לספרות בגיל צעיר מאוד, מכיר מקרוב את המאבק בין הספר לבין פיו של הקורא הצעיר; ההורה רוצה לספר סיפור, והילד רוצה דווקא ללקק, ללעוס ולפורר בפה את החפץ הצבעוני והמקסים הזה כדי להיטיב להכירו, וגם כאות הוקרה לטעמם הספרותי המצוין של אמא או אבא.
ילדים קטנים קרובים מאוד אצל הפה
איורים מתוך הספר "היום מתחשק לי לאכול ילד"
גם כשכבר עברו את השלב האוראלי והתקדמו בסולם ההתפתחות התקין. יותר מאשר המבוגרים, הם עדיין יודעים בחושיהם שנושאים הרי-גורל - כמו חשק מול שליטה וויסות, יחסי הורים-ילדים, יחסי פנים-וחוץ, גמול ועונש (סעודת מלכים שממתינה בסוף הסיפור מול הליכה לישון ללא ארוחת ערב), הקשר בין אהבה מזינה ואהבה טורפת (נשיקה מול נשיכה), ועוד ועוד - כל אלה מקורם בפה. זו כנראה הסיבה לכך שאוכל ואכילה, טרף ואף טריפה ושאר עניינים נלווים, הם אורחים קבועים בספרי ילדים כבר יותר מ-200 שנה.
רשימת רבי-המכר בישראל בשנים האחרונות, "הקלאסיקה החדשה", מלמדת שגם ילדי ישראל אוהבים לאכול, ועדיף אדום ומתוק. לדוגמה, מאז שנות ה-70 מתחבטים מבוגרים בשאלת סוד קסמו המתמשך של "מיץ פטל" (כתבה: חיה שנהב. איירה: תמרה ריקמן. עם עובד, 1970). ב"מיץ פטל" יש הרבה איכויות ספרותיות, אך כל ילד קטן יודע שקסמו המיידי הוא שם הספר ושם הגיבור. המיץ-פטל הזה כל כך מושך, שנדמה לי שלו בחרה שנהב שם אחר לגיבור ארוך האוזניים שלה, ספק אם היה זוכה לאותה הצלחה מסחררת. ומה שמתחיל בו מתוק, גם מסתיים מתוק: לא פחות טעימה לחיך הספרותי של בני 3-4 היא הארוחה הנפלאה ששנהב מועידה לגיבוריה בסוף הספר.
עוד אדום-מתוק משנות ה-70, שבשנים האחרונות עושה סימנים שבכוונתו להישאר אתנו לאורך זמן, הוא כמובן התות מ"האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר. הסיפור החביב הזה, שמתחת לצחוקים ולקלות-הראש עוסק בהבדל הדק והמהותי שבין אכילה
"הנזל וגרטל", איור של לודוויג ריכטר
לטריפה, אינו נפרד מרשימת רבי המכר מאז ראה אור כספר נפרד ב-2003 (הקיבוץ המאוחד). ואם רוצים אפשר לצרף לחגיגה הזאת גם את התותים המתוקים שאוכלים הגיבורים ב"שמוליקיפוד" (כוש, ספרית פועלים 1955), ספר ילדים נוסף שהצטרף למדף הקלאסיקה הישראלית לילדים.
אין ספק שאוכל נוכח מאוד בספרי ילדים, ושסופרי הילדים עושים בו שימוש גם כדי לדון בסוגיות רגשיות מורכבות המעסיקות ילדים קטנים. ולמרות זאת, שני ספרים שראו אור לאחרונה, האחד ישראלי והשני צרפתי במקורו, עלולים להטריד לא מעט הורים. שניהם עוסקים באכילה, ובאמצעותה בעניינים רגשיים, אך הפעם מי שנמצא על הצלחת, מי שעומד להיבלע, הם הילדים עצמם. למרות הרתיעה הראשונית שסיפור כזה עשוי לעורר, כדאי לבדוק את הספרים, שהרי זכורים לנו לטוב כמה וכמה ספרי ילדים בהיסטוריה שבהם ילדים כמעט שנטרפו ובכל זאת זכו - ובצדק - לחיי מדף ארוכים.
הספר הצרפתי "היום מתחשק לי לאכול ילד", מאת סילביאן דוניו ודורותי דה מונפרד (חבל שהוצאת צלטנר לא כללה את שמו ואת שמות יוצריו בשפת המקור), הוא ספר מצחיק ביותר למרות ההצהרה המבהילה שבכותרת. עם הדגשים קומיים הכרחיים בעת הקריאה, ובידיעה שלילדים יש הומור בריא, הספר בהחלט מהנה ואפילו מעורר תיאבון, לאוכל כמובן.
גיבור הסיפור הוא קרוקודיל קטן שמאס בבננות המתוקות שאמו מביאה לו בכל בוקר. "היום מתחשק לי לאכול ילד", הוא מכריז ודוחה את כל ההצעות של הוריו המודאגים - נקניקייה ענקית או עוגת שוקולד "ממש נ-ה-ד-ר-ת" (והאיור אכן משכנע ביותר). כל מי שהיה סרבן אכילה בחייו אינו יכול שלא להזדהות עם הקרוקודיל הקטן למרות התפריט החריג שבחר בו. למעשה, דווקא התפריט החריג הזה, שאין ילד שיחשוק בו, הופך את ההתעקשות עצמה למרכז הסיפור. המשכו מעמיד באור קומי אך גם אמפתי את הפנטסיה של הקרוקודיל הקטן שהוא כבר גדול.
הספר שולח אותו לנהר, שם הוא פוגש ילדה חמודה וגדולה ממנו בהרבה. הקרוקודיל אינו מודע לכך, פוער פה גדול ומאיים עליה ב"תיכף אני אוכל אותך". הילדה אוחזת בתגובה בזנבו, מדגדגת אותו ומשליכה אותו למים. מרגע זה ואילך מחליפים הקוראים הצעירים את אובייקט ההזדהות שלהם, ויחד עם הילדה משלחים את הגור הקטן למקלחת קרה כדי שיבין מה גודלו האמיתי. בתגובה ממהר הקרוקודיל הקטן להוריו ומבקש בננות, הרבה בננות, כדי לגדול מהר ככל האפשר. והקוראים, ספק קטנים ספק גדולים, צוחקים בזהירות למשמע משפט הסיכום שלו: "רק כשאהיה קרוקודיל גדול אני אוכל לאכול ילד".
ספרן של מיה סביר ודנה רונן, "אמא שלי חושבת שאני אוכל", היה יכול להיות מצוין לו הצליחו גם הן לשמור בו על הומור בריא ומגונן. תחת זאת מדשדש הספר בין פלצות למשחק; בין אמא שרודפת אחרי ילדתה בכל הבית כדי לבדוק כמה היא מתוקה, ונראית מפחידה למדי באיורים, לבין הילדה נעמה שפניה נראים בדרך כלל משועשעים מן המשחק הריטואלי הזה ששתיהן משחקות כל ערב.
"נמיק, את כל כך מתוקה", נפתח המשחק הלילי הזה. נעמה מזמינה: "רגע, עוד לא קיבלת טעימה" (...) "להתחיל במותניים או ברגליים? ובינתיים נעמה מהססת: להסתתר במטבח או אולי במרפסת". מכאן מתחיל מרדף, ספק מבהיל ספק מצחיק, שבמהלכו מסרבת נעמה לתת לאמא לטעום ממנה. לבסוף נרדמת נעמה כשמוחה טרוד בשאלה: "מעניין אם באמת אמא שלי חושבת שאני אוכל". החיוך שעל פניה לא לגמרי מפצה על כך.
מוריס סנדק סיפר פעם שאת ההשראה למפלצות הנפלאות שלו ב"ארץ יצורי הפרא" קיבל מקרובי משפחה שנראו בעיניו, עיני ילד קטן, עצומים ונוראים. הדודים היו מגיעים הביתה, מרימים ומנשקים אותו וקובעים: "אתה כל כך מתוק, שבא לי לאכול אותך". גילויי האהבה האלה, שלמבוגרים נראים תמימים לגמרי, עלולים לעורר חששות לא פשוטים אצל הקטנים שטרם גיבשו את גבולותיהם וחשים לא פעם נבלעים על ידי אמא ואבא. הספר "אמא שלי חושבת שאני אוכל" עוסק בדיוק בזה, בגבול הדק שבין אהבה להיבלעות, וביכולתה של גיבורת הסיפור לשמור על נפרדות. עם זאת, העובדה שהספר לא הכריע בכך עד הסוף, בעיקר באיוריו, עלולה להרתיע לא מעט קוראים.
עד כמה אנחנו עצמנו, המבוגרים של היום, נרתעים מגילויי טריפה וציד בספרי ילדים יכולה ללמד העובדה שכל שירי הילדים של ח"נ ביאליק העוסקים בכך לא פורסמו באף אחת מאסופות שיריו לילדים שראו אור בשנים האחרונות. הנה, לסיום, אחד מהם, מצמרר במיוחד ("דג"): "הנני, הנני,/ קחני תפשני,/ לסיר הורידני,/ ובאבי בשלני,/ ובאחי מלחני,/ ואחר תאכלני" (מתוך "שירים ופזמונות לילדים", דביר ,1933).
ספרי אכילת ילדים מהשנים האחרונות "ארץ יצורי הפרא", מוריס סנדק (כתר, 1984) "פינגבינה", נורית זרחי (מסדה, 1992) "דוקטור דה סוטו", ויליאם סטייג (הוצאת עליית הגג, ידיעות ספרים, 1994) "עלילות פיטר ארנבון", ביאטריס פוטר (עם עובד, 1998) "פיצה צחי", ויליאם סטייג (הד ארצי, שבא, 1999) "טרופותי", ג'וליה דונלדסון (הד ארצי, שבא, 2000) "סבתא של נפתלי בישלה דיסה", אלונה פרנקל (כתר, 2007)
